סתימה לאומית / דעה
המדינה הרוויחה ב־2016 ממס קנייה, אגרות רכב ומס על רכב צמוד לעובדים 23 מיליארד שקלים. עודף הגבייה במיסי רכב ודלק ביחס לתחזיות האוצר עמד על 7.5 מיליארד שקלים. אבל המדיניות התחבורתית של ישראל היא בדיחה עצובה. זו הייתה מחמאה, כמובן: היא פשוט לא קיימת
המדינה לא פקוקה. פקוקה זה ביטוי משנות ה-80 כנראה, המתייחס ליבבות נאיביות על עומס בנתיבי איילון בשבע בבוקר. פקקים בכבישים הם דימוי מיושן. כל מי שנוהג במדינת ישראל יודע שהיא לא פקוקה, היא סתומה. לגמרי. שעות העומס הן כל השעות. אי אפשר לנחש מתי נעמוד בפקק, אי אפשר להעריך - גם עם האפליקציות שקורסות לתוך עצמן - כמה זמן ייקח עד שנגיע ליעד.
התופעה הזו מתרחשת בשנתיים האחרונות בדרמטיות יוצאת דופן, והיא קשורה כולה לשוק הרכב המשגשג, שמגדיל את צי הרכב ב-150 אלף מכוניות בשנה. זוהי שותפות נפלאה בין יבואני הרכב, קבוצה משפחתית ששומרת על מונופול הדוק ורישיון מהמדינה להדפסת מזומנים, ובין המדינה, שמרוויחה סכומי שיא ממיסוי ענף הרכב.
המדיניות התחבורתית של ישראל היא בדיחה עצובה. זו הייתה מחמאה, כמובן: היא פשוט לא קיימת. אתם מכירים את תחנות הרכבת בפרוורי גוש דן שנפתחות חדשות לבקרים? בדרך כלל הן מרוחקות ממרכזי הערים, וכדי להגיע אליהן ומהן דרוש כלי רכב. מחברים מסילה למסילה, מפשירים שדה חקלאי נטוש, ושר התחבורה ישראל כ"ץ בא לגזור סרט. בראבו.
זוכרים שגזרו את הסרט על פתיחת מנהרות ירושלים? ובכן, זקני העיר מספרים שפעם בשנה, כאשר הלבנה במילואה, בשיא חודש אוגוסט כאשר המדינה נוהרת לחופשה, ייתכן שתוכלו לנסוע בכביש החדש ולחסוך לעצמכם דקה וחצי. בשאר ימי השנה תעמדו בפקק. במנהרות.
מדינת ישראל הרוויחה ממיסוי כלי רכב בשנת 2016 יותר מ-12 מיליארד שקלים. חכו, זה רק מס קנייה. בואו לא נשכח את אגרות הרכב המופקעות. מדובר בעוד 5־6 מיליארד שקלים. יש מס שווי שימוש על רכב צמוד לעובדים. עוד 5 מיליארד שקלים. אנחנו על 23 מיליארד שקלים, שכולם שולמו על ידי אזרחי ישראל לממשלה שלהם; עודף הגבייה במיסי רכב ודלק ביחס לתחזיות האוצר ב-2016 עומד על 7.5 מיליארד שקלים. כמה מתוך זה חוזר למדיניות תחבורתית חכמה ויעילה? אתם כבר יודעים את התשובה.
השיחה הישראלית רדופה בפוליטיקאים נפוחים שנואמים על מסורת ישראל, גאווה לאומית, ערכי השלום, סכנות המלחמה, ההיסטוריה היהודית, הגיאופוליטיקה האזורית, האיום האיראני, סכנות הסייבר, הזדמנויות הסייבר. הם נואמים את זה, והנהגים שומעים את זה ברדיו, בפקק, בדרך לעוד שעה שדודה מחייהם.
זה עניין מהותי, קריטי: האין-מדיניות בענייני תחבורה היא פשוט עוד דרך שבה נבזז מעמד הביניים. הפעם - מהמוצר החשוב ביותר לבני אדם. הזמן. הזמן של כולנו עם הילדים שלנו, שמתאפס מול התארכות ההשתהות על הכביש. וזה עוד לפני שדיברנו על הזיהום, בזבוז שעות העבודה, בזבוז הדלק ועוד.
יש אנשים שחושבים שהמצב הנוכחי מחויב המציאות והוא התפתחות טבעית. זה קשקוש. ישראל היא מדינה קטנה, ומספר תושבים בה קטן יותר מבערים מסוימות בעולם. יש שורה של פתרונות תחבורה יעילים, מוכחים. אפשר להתחיל בצעד לא נורא פופולרי: איסור כניסה לירושלים וגוש דן ביום אחד בשבוע למספר מכוניות משתנה. זה יחייב אנשים לחלוק רכב באותו יום, או לקחת אוטובוס.
אלא שנסיעה באוטובוס כיום היא, כמובן, פתרון לא יעיל, ארוך ולא נוח; זה קשור להכשרת נתיבי תחבורה ציבורית. אגב, הרכבת הקלה המתוכננת בגוש דן היא אפילו לא בדיחה עצובה; היא טרגדיה. הרכבת הזו אינה מטרו, אין לה קצב או אפשרות של רכבת תחתית, וכאשר תסתיים הקמתה היא כבר תהיה מיושנת ואיטית. עד שתיבנה (כל שנה מוסיפים איחור) היא כבר תהיה לא רלוונטית.
ישראל צריכה תוכנית תחבורה לאומית עם חקיקה מיוחדת, ועדת תכנון עליונה, בית משפט לעניינים מינהליים וקנייניים שינבעו מהפקעות נרחבות לתועלת התוכנית, הקמת רכבת תחתית בכל הארץ, בדיקת אופציות חדשניות (חדשנות! ישראל! זוכרים?) כמו קווי טראם עיליים ועוד ועוד. משברים פוליטיים לא צריכים להיות רק על סיסמאות; הם יכולים לעסוק גם בצרכים אמיתיים.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ ב"חדשות 10"
לפנייה לכתב/ת 
