החתימו אותנו על חוזה מול אגד, אבל הוא חד-צדדי / טור אישי
התחבורה הציבורית בירושלים עברה לפני מספר חודשים מהפך ומחייבת שימוש בכרטיס רב-קו. לנוסעים אין ברירה אלא לציית, אבל מה עם קצת אכפתיות מצד החברה המפעילה את האוטובוסים?
מטפסת על קו 15 של אגד ב-13:00. צהריים, ואין מקום אפילו לעמוד. זו לא שעת שיא של בוקר ותלמידים לא נוסעים בדרך לבית הספר. זה גם לא עומס אופייני לשעת צהריים מאוחרת עם נוסעים שחוזרים מהעבודה. זו נסיעה בשעה רגילה לחלוטין, מהנוחות במהלך היום, באמצע השבוע, על קו ותיק ומוכר משכונות העיר ירושלים לכיוון התחנה המרכזית. קו שתדירותו הממוצעת לפי דיווח החברה הוא נסיעה אחת לכל 10 דקות. כרגע, סתם ככה באמצע היום, סוחב האוטובוס הרעוע על סיפונו קרוב לפי שניים נוסעים מכמות המושבים.
רפורמת "הכרטוס החכם" של משרד התחבורה יצאה לפועל בירושלים לפני קרוב לחצי שנה ומאז היא מונעת באופן גורף מנוסעים לשלם על הנסיעה אצל הנהג. בתמורה הבטיח משרד התחבורה לאפשר תיקוף של כרטיס רב-קו במכונה המותקנת בסמוך לדלתות האחוריות באוטובוס. הכוונה טובה, רק שיש בעיה קטנה. קו 15 בו אני נוסעת, בדומה להמון קווים נוספים של אגד בירושלים, משתייך לאותו זן פרה-היסטורי של אוטובוסים בהם עוד אין מכשירי תיקוף מאחור. התוצאה: כל הנוסעים המתגודדים עליו בצפיפות מנסים להעביר את כרטיס הרב-קו דרך הנהג, ומפריעים לו לנהוג. הרפורמה הייתה אמורה למנוע את המצב הלא נוח ולא בטיחותי הזה.
וזו רק תחילתו של סיפור. באחת התחנות מחליטים להצטרף לעשרות הסרדינים הצמודים זה לזו גם שני פקחים. תפקידם לוודא שהנוסעים אכן תיקפו את כרטיס הרב-קו, אבל הדרך לבצע זאת בלתי אפשרית שכן האוטובוס דחוק מדי. זו גם פעם חמישית באותו יום שכרטיסן בודק את כרטיס הרב-קו שלי. מבלי לפגוע בכבודם של בעלי המקצוע, לא ברורה לי ההשקעה האדירה של אגד בכוח אדם שתפקידו לוודא שאף אחד לא הסתנן חלילה לאוטובוס מבלי לשלם, כשבאותו הזמן החברה לא מוצאת לנכון לשפר שירות צולע.
יש כוח אדם ותקציבים כדי לוודא שאף נוסע לא מדלג על תשלום, אבל מה עם רווחת הנוסעים שכן משלמים, דאגה לתדירות גבוהה יותר של קווים למשל, או שדרוג אוטובוסים במכונות תיקוף אחוריות כדי שלעבודה של אותם פקחים תהיה הצדקה?
כבר חצי שנה שתושבי ירושלים ממלאים את חלקם בחוזה שכפה עליהם משרד התחבורה בדמות רפורמת הכרטוס החכם. חצי שנה שהם מסתובבים עם רב-קו בלי אפשרות לשלם על נסיעה חד-פעמית ובלי יכולת להטעין אותו על האוטובוס. אגד מצדה קצת שכחה את חלקה בחוזה הזה. נדיר לעלות על קו שמותקנות בו מכונות-תיקוף תקינות, בתחנות האוטובוס בשכונות אין מכשירים שאפשר להטעין בהם את הרב-קו. בסך הכל תמונה עצובה עם מסר ברור: זלזול בציבור הנוסעים.
הרגע הזה בו עולה פקח ובודק נוסעים שעומדים בצפיפות אחד על גבי השני באוטובוס מתפרק, הוא מעין סמל למערכת היחסים המעוותת בין צרכני התחבורה הציבורית במדינה לאלה שמעניקים אותה, חברות האוטובוסים. במקום יחסי נותן-שירות מול לקוח, נוצר קשר של אשם מול נאשם. הבעיה היא שהיעדרן של אלטרנטיבות הופכת אותנו, הנאשמים, לקהל שבוי. ומכאן הדרך לחוסר מאמץ ואכפתיות לשיפור השירות, קצרה. ומכעיסה.
לפנייה לכתב/ת 
