מכונית השרים - פער הדורות
בשנות ה-60 היה סביב סטודיבייקר לארק שהורכבה בארץ קונצנזוס נדיר: שרים, אלופים, שוטרים ואנשי עסקים פרטיים נהגו בה. דומה לסקודה סופרב. ערכנו ביניהן מפגש דורות
קרני שמש אחרונות מאירות מכונית מנהלים צ'כית שחונה לצד אמריקאית ישנה. הראשונה נושאת סמל יצרן קטן ששרד יותר מ-100 שנה בזכות רכישתו בידי קונצרן גדול, ונהנה בשנים האחרונות מזינוק מרשים במכירות ובמעמד. גם השנייה נוצרה בידי חברה קטנה, חודשים לפני שנכנעה וסגרה את שעריה לאחר שלא הצליחה לעמוד בתחרות מול גדולות ממנה.
סקודה סופרב וסטודיבייקר לארק הן שתי מכוניות שונות מאוד במוצא ובטכנולוגיה, אבל בהפרש של 50 שנה הגיעו שתיהן למעמד דומה מאוד בשוק הרכב הישראלי. מכונית הבכירים הברורה מאליה, שעצם הנהיגה בה מעידה על חשיבות הנוהג אך בלי לנקר עיניים.
סופרב היא כיום המכונית הנפוצה בקרב חברי הכנסת ושרי ממשלת ישראל, וגם בקרב מנהלים רבים בשוק הפרטי. בשנות ה-60 הייתה לארק במעמד זהה: לח"כים עוד לא היה רכב צמוד, אבל נסעו בה שרים, ולעיתים אפילו ראש הממשלה לוי אשכול. היא שימשה את הרמטכ"ל יצחק רבין, אלופי צה"ל, הוצמדה למפכ"ל ובכירים נוספים בשירות הממשלתי, הייתה ניידת משטרה פופולרית וכיכבה גם בשוק הפרטי הקטן של אותם ימים.
הלארק של ויקטור לוי היא אחת האחרונות, מדגמי לארק בפרט וסטודיבייקר בכלל. כשהושקה ב-1959 היא הייתה אמריקאית קומפקטית, מתקדמת יחסית בעיצובה, הימור אחרון של יצרן ותיק ומוגבל במשאביו. בשנתיים הראשונות אף זכתה להצלחה מסחרית נאה. אך בהמשך, כאשר הגיעו לשוק פורד פלקון ושברולט קורביר, איבדה את יתרונה.
זה לא שינה הרבה לאפרים אילין שחתם בשמחה על זיכיון להרכבת סטודיבייקר במפעלו בחיפה ובין 1960 ל-1967 הרכיב כמעט 4,000 לארקים. למעשה, ישראל הייתה השוק היחיד בעולם בו אפשר היה לרכוש לארק מודל 67': ייצור הדגם בעולם הסתיים במרץ 1966, עם סגירת המפעל האחרון של היצרן בקנדה, ונשען על מלאי ערכות הרכבה שנותר כאן.
המפעל בחיפה, לצד מפעל באוסטרליה, היו השלוחות הבינלאומיות היחידות של סטודיבייקר הקטנה, והאמריקאים שנזקקו לכל הזמנה העריכו אותן מאוד. אילין אפילו קיבל במהלך השנים אישור להדביק על הרכב את לוגו המפעל שלו, לצד זה של סטודיבייקר.
בחייה הקצרים היו ללארק שלושה דורות, כאשר האחרון שבהם כבר קיבל עיצוב מרובע יחסית, מודרני, אך פחות מתבלט מקודמיו. גם הממדים גדלו, מאורך של 4.45 ממטר ללארק 59', ל-4.87 מ' בדור האחרון שהוצג בשנת 1964. בסיס הגלגלים התארך בהתאם, מ-2.75 מטר בהתחלה ל-2.87 מטר בסוף, כשסטודיבייקר הקטנה נכנעת לצו האופנה האמריקאי בניסיון כושל לשרוד.
ב-2018 הפוליטיקאים שלנו נראים פחות מעוררי הערצה מאלה של 1966, אבל זה לא מונע גם מלקוחות פרטיים להעדיף את הסופרב - מכונית המנהלים הנמכרת בישראל ב-2017 - שנמצאת גם היא בדור השלישי שלה, ובשיאה. הדור השני היה הראשון שנבחר לשמש את השרים וזכה להצלחה מסחרית בשוק הפרטי. השלישי צורף לממשלה די מהר, אחרי שהספיק להפוך לרכב הליסינג המועדף על הח"כים.
ליתר ביטחון מקבלים השרים את דגמי ה-2.0 ליטר (220 כ"ס) והח"כים את ה-1.8 ליטר (190 כ"ס), כדי שיהיה ברור מי הבכיר פה. זאת למרות שגם עם המנוע הקטן יותר ואפילו בגרסת 1.4 ליטר הבסיסית, הסופרב לא בדיוק מתקשה לעלות את הקסטל.
אגב, הממדים של שתיהן די דומים: לסקודה יש שלושה ס"מ פחות בבסיס הגלגלים והיא קצרה בסנטימטר אחד. הלארק, כמו אמריקאיות ותיקות אחרות, רשאית להסיע שלושה במושב הקדמי ושישה בסך הכל. אבל תא הנוסעים די פשוט, למרות הדימוי המפואר של האמריקאיות. בניסיון להוזיל את המחיר, או להרוויח יותר, תלוי בנקודת המבט שלכם, השאיר אילין מחוץ למפרט הישראלי תוספות כמו חלונות חשמליים או מזגן, שהוצעו בארה"ב.
המחיר הבסיסי, שהיה במקור 11 אלף לירות, התייקר בהמשך ל-15 אלף לאחר שצומצמו ההקלות למכוניות מייצור מקומי. שמירת הערך, שהייתה טובה בהתחלה, הורעה לאחר 1964 כשהיה ברור שסטודיבייקר לא תאריך ימים, והנהגים בארץ חששו מזמינות החלפים והשירות העתידיים.
גם הסקודה, שמחירה מתחיל היום ב-167 אלף שקל למנוע הקטן, קצת מצטנעת, אבל מרווחת הרבה יותר ונהנית מכל האבזור המודרני, כולל פינוקים כמו טעינה אלחוטית לסלולרי ושקע חשמל אמיתי לטעינת מחשבים ניידים, טאבלטים ושאר אביזרים שייראו למי שמגיע ישירות משנות ה-60 כמדע בדיוני.
לסקודה יש גם אביזרי בטיחות כבלימה אוטונומית ובקרת שיוט אדפטיבית. בלארק אין משענות ראש, חגורות בטיחות ואפילו לא בלמי דיסק קדמיים שהיו ברשימת האופציות בחו"ל. לעומת הסופרב שמוצעת בשפע גרסאות מנוע, הלארק נמכרה בארץ בעיקר עם מנוע 3.2 ליטר V6 בהספק של 112 כ"ס, וגיר ידני עם שלושה הילוכים. ניסיון להציע כאן את גרסת ה-4.2 ליטר V8 עם 180 כ"ס, לא זכה להצלחה: רק 60 מבין 3,500 הלארקים שהורכבו בארץ נמכרו עם המנוע הגדול.
על גרסת ה-R2 הנדירה, לארק עם שלוש דלתות בלבד, V8 עם מגדש-על ו-290 כ"ס שהוצעה בארה"ב ב-1963, סוג של מכונית שרירים קדמונית, כמובן שלא היה על מה לדבר בעברית. מ-1965 הוצעה הלארק רק עם מנוע שברולט, לאחר שסטודיבייקר סגרה את מפעל המנועים שלה,
במפתיע, הלארק מתנהגת יותר כמו אמריקאית משומשת, ולא כאחת עתיקה. היא לא רכה מדי, לא רוכנת מדי בפניות, והיא מאיצה היטב גם בגילה המתקדם, אחרי 40 שנה אוהבות בידיו של ויקטור. ובכל זאת, לסקודה, איך נאמר, יש כאן יתרון מסוים.
הסקודות של שנות ה-60 נחשבו למכוניות הטובות ביותר שיוצרו אז מעבר למסך הברזל, זו של 2018 לא מתקשה להתמודד מול כל משפחתית גדולה ומודרנית אחרת. הסופרב נאחזת בכביש בעקשנות של פולטיקאי לכיסא, מאיצה בזריזות של שר שמאחר להצבעה קריטית, כך שגם אם כבודו נאלץ לשכור בן של חבר מרכז כנהג, שלומו מובטח. נוחות הנסיעה הייתה יכולה להיות טובה יותר, אבל אנחנו כבר יודעים שאסור שלנבחרים שלנו יהיה נוח מדי.
גם הלארק וגם הסופרב אינן האופציות הנוצצות של זמנן, אם כי כל אחת הצליחה להיות לא רק קנייה מכובדת והגיונית, אלא סוג של סמל סטטוס. עניין לא נדיר לסקודה, אבל מעמד שמעט מאוד מכונית שהורכבו בישראל הצליחו להגיע אליו. אם היו יותר כאלה, אולי גורלה של תעשיית הרכב המקומית היה שונה.
סטודיבייקר לארק, 1966
מנוע: שישה צילינדרים, 3.2 ליטר, 120 כ"ס, 24.5 קג"מ
תיבת הילוכים: ידנית, שלושה הילוכים, הנעה אחורית
ממדים: 1.3 טון, 4.92 מטר אורך
בטיחות: ארבעה בלמי תוף
בעד: מרווחת, זריזה, התנהגות כביש סבירה לזמנה
נגד: לא פינקה כמו אמריקאיות מיובאות בגילה
סקודה סופרב, 2018
מנוע: ארבעה צילינדרים טורבו, 1.8 ליטר, 180 כ"ס, 25.7 קג"מ
תיבת הילוכים: אוטומטית, שבעה הילוכים, כפולת-מצמדים, הנעה קדמית
ממדים: 1.4 טון, 4.86 מטר אורך
בטיחות: ארבעה בלמי דיסק, תשע כריות אוויר, בלימה אוטונומית
בעד: נאה, מרווחת, זריזה ובטוחה
נגד: הקוריאניות המתחרות כבר היברידיות
לפנייה לכתב/ת 
