אבא גמל: כדי לעזור לנו ללכת במדבר שבו יש הרבה חול.

תינוק: אוקיי. ולמה עיניים מצחיקות כאלו?

אבא: כדי להגן על הראייה שלנו במדבר שבו יש הרבה חול.

תינוק: ולמה יש לנו דבשת על הגב שלנו?

אבא: כיון שאין מספיק מים במדבר, ככה נוכל לאגור מים לטיולים ארוכים.

תינוק: אז אם יש לנו רגליים שטוחות, עיניים גדולות ודבשת כזו בשביל לחיות במדבר, מה אנחנו עושים בגן החיות בברוקלין?

מתי הייתה הפעם האחרונה שפגשתם מישהו ששומר על עדר של פרות בחצר ביתו? לצורך העניין, מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתם במו עיניכם כבשה או עז? הפעם האחרונה שלי היתה כאשר לקחתי את הילדים שלי לפינת ליטוף בעלי חיים, והם התפעלו מהחיות שנראו להם אקזוטיו, אבל החיות הללו הן ללא ספק לא חלק מחיי היומיום שלי.

אנחנו יודעים שכל מה שכתוב בתורה הוא רלבנטי עבורנו היום. אבל פרשת השבוע – פרשת ויקרא – מדברת בעיקר על כבשים, עיזים ובקר ואיך להעלות אותם כקורבן לאלוקים. אין בבעלותי בעלי חיים, והיום, בלי בית המקדש, איננו מקריבים קורבנות. אז מה בעצם אומר לנו הפסוק בפרשת השבוע, "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם?"

למען האמת, גם עבור הזמן שבית המקדש עמד על תילו והיו מקריבים בו קרבנות, לשון הפסוק "אדם כי יקריב מכם", לא לגמרי בהירה. שהרי אנו יודעים שהקב"ה אינו מבקש בני אדם כקרבן, וכפי שישנו האיסור על כך במפורש בתורה. אז איך אנו אמורים להביא קרבן מעצמנו ("מכם")?

התשובה היא שבאמת לכולנו יש בהמה, אמנם לא בחצר שלנו, אלא בתוכנו. זו הנפש הבהמית. מה הנפש הבהמית עושה? בדיוק מה שבעלי חיים עושים. בהמה חיה כדי לחיות, עוסקת אך ורק בצרכיה ורצונותיה. הכל מסתכם בתענוגות וסיפוק מיידי. אין לה מטרות או שאיפות גבוהות יותר.

אז איך אפשר להביא קרבן? על ידי הקרבת הנפש הבהמית שלנו לקדוש ברוך הוא. על ידי שהאינסטינקטים הבסיסיים שלנו, נשאבים אל תוך ה"אש מן השמים" (כמו שכתוב בפרשת הקרבנות). מהי האש מן השמים? הלהבה הקטנה שבוערת בתוך כל אחד מאיתנו, הנפש השנית שלנו. הנפש האלוקית.

כאשר אנו מאפשרים לנשמתנו האלוקית, האש שבתוכנו המחוברת למעלה, להשתלט על האינסטינקטים הבסיסיים של הנפש הבהמית שלנו, אנחנו מביאים קרבן מעצמנו לאלוקים. בימינו אנו. ובכל מקום שרק נהיה.

שבת שלום

המדור מוקדש השבוע לעילוי נשמת חיים בן אברהם ז״ל