בתו של מר שוורץ הביאה הביתה את ארוסה, צעיר רציני בשם אילן.

אחרי ארוחת הערב, האבא ואילן פרשו לספרייה בכדי לדבר.

מתחיל מר שוורץ: "אז נו, תגיד לי אילן חתני, מה אתה עושה בחייך?"

"אני לומד תורה".

"אבל אילן, איך הולך לפרנס את המשפחה שלך?"

"מה הבעיה? אני אלמד תורה ואלוקים יפרנס".

"אבל יהיו לך ילדים, איך תשלם על הלימודים שלהם?" שואל מר שוורץ.

"אין בעיה," אומר אילן, "אני אלמד תורה ואלוקים יפרנס".

כאשר הביקור מסתיים והחתן הצעיר יצא לדרכו, ניגשה גברת שוורץ לבעלה ושאלה בדאגה אימהית: "אז איך הוא?"

"ובכן," אומר מר שוורץ, "אמנם אין לו עבודה ואין לו תכניות ברורות לפרנס, אבל יש דבר אחד טוב: הוא חושב שאני אלוקים"...

כשאתה שואל יהודי שאלה, יש תשובה אחת שאתה תמיד הולך לקבל. איך החיים? איך העבודה? מה שלום הילדים? התשובה תמיד תתחיל באותו סגנון: "ברוך השם, תודה לאל".

בשבת זו, התאריך הוא ח"י אלול. תאריך זה הוא יום הולדתו של רבי ישראל "הבעל שם טוב", מייסד החסידות, וכן יום הולדתו של רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד. מנהיגים חשובים אלו, חיו לפני 200-300 שנה. הבעל-שם-טוב, לפני שהתגלה כמנהיג של תנועת החסידות, לבש מעטה של אנונימיות. הוא הסתיר את גדלותו והיה נראה כאדם פשוט. הוא נדד בעיירות ובכפרים ושימש בהם כעוזר למלמד ילדים קטנים.

במסעותיו, הוא נהג לשאול כל יהודי שפגש - גברים ונשים בכל הגילאים - איך הם מרגישים, איך העבודה ואיך הפרנסה וכדומה, ומכל אחד חיכה לקבל את התשובה היהודית האופיינית: "ברוך השם, הכל טוב", "תודה לאל, יש ממה לחיות", "יבורך הקב"ה, הילדים שמחים". שמיעת תשובות אלה היו משמחים את לבו.

יום אחד הוא הגיע לעיירה קטנה, וכרגיל נתן ליהודים את ההזדמנות להפגין את האמונה שלהם על ידי שגרם להם לענות לו בתשובות הודאה ושבח לה'. באותה עיירה היה איש זקן מאוד, תלמיד-חכם גדול, שחי בבידוד מהעולם הסובב אותו. במשך יותר מחמישים שנה הוא ישב ולמד תורה ביום ובלילה, שמר את עצמו מנותק מכולם, טהור. הוא היה יושב ולומד כל היום, עטוף בטלית ותפילין שלו עד לזמן תפילת מנחה, ולא היה אוכל שום דבר כל היום; רק לאחר תפילת ערבית היה אוכל מעט לחם ומים.

כאשר הבעל שם טוב נכנס לחדר הלימוד של אותו אדם – שלמעשה היה חדרון קטן באחת מפינות בית הכנסת - הוא שאל את הזקן על בריאותו ומצבו, אך האיש אף לא הרים את עיניו לכיוון רבי ישראל בעל-שם-טוב, שהיה לבוש בבגדים של איכר פשוט. הבעל שם טוב חזר מספר פעמים על שאלתו, עד שהחכם התרגז וסימן לו לעזוב את החדר. אמר לו הבעל שם טוב: "כבוד הרב, מדוע אינך נותן לקב"ה את פרנסתו?" הזקן הביט בבעל שם טוב, מבולבל לחלוטין. עומד מולו איכר פשוט שכנראה לא יודע אפילו קרוא וכתוב, ומדבר על הקב"ה ועל הצורך לספק לו חיים?

הבעל שם טוב קרא את מחשבותיו והסביר: העם היהודי מקבל את פרנסתו מה'. אבל איזו פרנסה יש לה' בעצמו? הפרנסה של ה' זה השבח שילדיו, עם ישראל, משבחים אותו. השבח והכרת תודה שיהודים מביעים הודות לבריאות ולפרנסה שנתן להם ה', הם פרנסתו. ובגלל השבחים האלה, ה' ממלא את המוטל עליו ונותן להם את כל צרכיהם: ילדים, בריאות ופרנסה בשפע.

רעיון זה בא לידי ביטוי במצווה המיוחדת בה נפתחת פרשת השבוע, מצוות הביכורים. משמעותה המעשית של מצוה זו היא שעל האדם להביא את הפירות הראשונים והמובחרים של הפרדס לבית המקדש, ובכך להודות לה' על הטוב שנתן לו. כאשר אנו עושים מצווה זו מזכה אותנו ה' בגמול טוב לעצמנו ולמשפחותינו.

מצווה זו מדגישה כי על כל דבר שיש לנו, גם כאשר אלו דברים שעמלנו והתייגענו עבורם, עלינו להיות אסירי תודה לבורא עולם. הבעל שם טוב לימד כי הכרה זו וההודאה בעקבותיה, מספקת 'פרנסה' ו'חיים' לבורא העולם. וכאמור בעניין מצוות הביכורים, אנו נתוגמל בשפע.

לכן, כאשר שואלים אותנו: "איך אתה מרגיש?" "איך העבודה?" או כל התעניינות אחרת בחיים שלך, על משפחתך, או על העסק, יש לזכור כי התשובה היהודית "תודה לאל" היא לא רק להיות אסירי תודה, אלא גם נתינת סיבה לה' לתת לנו יותר.

ברוך ה' על כך.

שבת שלום