אחד הסיפורים הדרמטיים בתורה, הוא מה שאנו קוראים בפרשת השבוע "עקידת יצחק". אברהם אבינו ואשתו שרה אימנו, מחכים במשך שנים לזכות לילדים. כאשר אברהם מגיע לגיל מאה נולד לו בנו יצחק. והנה, כעבור 37 שנה, ה' מצוה את אברהם בציווי מוזר ומפתיע: "קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך-לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה". את ההמשך כולנו מכירים: אברהם מגיע למקום, עוקד את יצחק על גבי המזבח ואז מלאך ה' אומר לו שיעצור ולא ישחט, "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". סיפור עקידת יצחק מהוה אחד מהזכויות הגדולות של עם ישראל. אנו מזכירים זאת בתפילה בכל בוקר, ומבקשים מה' שירחם עלינו בזכות הזו.

אבל, תמיד נשאלת השאלה: מהו באמת גודל הסיפור שעושים מניסיון העקידה? הרי במשך ההיסטוריה היהודית, ולדאבוננו יותר מידי פעמים, היו רבים שמסרו את נפשם על קידוש השם. כולנו מכירים את הסיפור של חנה ושבעת בניה, שהיא אמרה לבנה האחרון לפני שנרצח: תאמר לאברהם אבינו שהוא עקד קרבן אחד, ואני הקרבתי שבעה.

ובעצם, מה כל הסיפור הגדול שאנחנו עושים מכך שהיו כאלו שהיו מוכנים למות על קידוש השם? הרי, בעולם בכלל ישנם הרבה אנשים שמוכנים להקריב את החיים שלהם למען אידיאל מסוים. ניקח לדוגמא חיילים שמוכנים למות במלחמתם למען המולדת. או מה שאנחנו מכירים מקרוב בארץ ישראל, את כל הטרוריסטים שמוכנים למות בשביל האידיאל שלהם. וכפי שמישהו שאל פעם: מהו ההבדל בין העקידה לאל-קאעידה?

גם מצד הקב"ה, נראה שניסיון העקידה הוא דבר גדול. ה' אמר לאברהם "קח נא את בנך את יחידך", וחז"ל מסבירים על כך, שהלשון "נא", היא לשון של בקשה. ה' אמר לאברהם "בבקשה ממך, עמוד בניסיון הזה, שלא יאמרו אין ממש בניסיונות הראשונים". ה' אומר לאברהם, אתה הגיבור שלי, עמדת בתשע ניסיונות שניסיתי אותך, תעמוד בניסיון הזה בכדי שלא יגידו שמה שעשית קודם לא היה שווה.

נשאלת השאלה, איך בכלל אפשר לומר דבר כזה? זה כמו שמישהו ירים משקולת של 300 קילו, ואחרי זה יאמרו לו, תרים משקולת של 500 קילו, ואם לא תצליח להרים, זה אומר שגם את של 300 קילו לא הרמת. הרי כל אחד מבין שיש רמות קושי, ואם אדם לא עומד ברמה הגבוהה זה לא מבטל את עמידתו ברמה הנמוכה יותר? ניסיון העקידה היה הניסיון הכי קשה, אז מדוע אם אברהם לא יעמוד בו יאמרו שאין ממש בניסיונות הראשונים?

מסבירה החסידות, מסירות נפש פירושה למסור את ה'אני', שהאדם מוכן למסור את כל כולו למען הבורא ללא שום רווח אישי. כשאדם מקריב את החיים הגופניים שלו למטרה מסוימת, לאידיאל מסוים, זה לא אומר שהוא הקריב את ה'אני' שלו, אלא שהוא מצא 'אני' יותר גדול שבשבילו כדאי לו להקריב את החיים הגופניים שלו, וכך יקבל וישיג משהו גדול יותר. ואם כן, ההקרבה נשארה בסופו של דבר בתוך מסגרת ה'אני', מה אני אקבל כתוצאה מזה. אפילו אם זה משהו רוחני, עולם הבא, ובטח אם המשהו הגדול זה אשליה של שבעים בתולות.

חייו של אברהם אבינו הוקדשו למטרה אחת: לפרסם את האמונה בא-ל אחד. כל חייו הוא דאג מי ימשיך אחריו, מי ינחיל את האמונה בה'. בגיל מאה הוא זכה ונולד לו בן צדיק כמוהו, שהמשיך את דרכו. וכעת, במו ידיו הוא עומד להניף גרזן על העץ שהוא שתל! זה היה מנוגד לכל האידיאל של אברהם.

בפעמים האחרות שאברהם עמד בניסיונות, כמו למשל כאשר השליכו אותו לכבשן האש, זה היה קבל עם ועדה, ואנשים ראו עד כמה הייתה חזקה אמונתו של אברהם, עד כדי כך שהוא מוכן למסור את נפשו עבורה. אבל בניסיון העקידה, לא היה אף אדם נוסף. אז גם אי אפשר לומר שבכך הוא יוכל להנחיל יותר את האמונה בא-ל אחד. שום רווח אין כאן, ודאי שלא גשמי, ואפילו לא רוחני, ואדרבה, זה היה מנוגד לאידיאל שלו. זה מה שנקרא למסור את האני לגמרי, לא רק את האני הגשמי, את החיים הגופניים, אלא גם את האני הרוחני והקדוש ביותר – זה לא הקרבה למען מטרה, זה להקריב את הכול, כולל את המטרה בעצמה.

זו המיוחדות של ניסיון העקידה. כאן אברהם נדרש למסור את ה'אני' שלו לגמרי ללא שום רווח, אלא כי כך רוצה ה'.

את המוכנות הזו אברהם הוריש לכל בניו אחריו, לכל עם ישראל, למסור את ה'אני' שלנו לגמרי לה'. אמנם כיום, אנו לא מצווים למות כיהודים אלא לחיות כיהודים. אך הרעיון הזה של מסירות נפש, רלוונטי גם בחיי היום יום. לשים את עצמי בצד, לעשות משהו כי כך ביקש ה', ולא בשביל שום תמורה, לא גשמית ואף לא רוחנית.

שבת שלום