אי-שם, ברוסיה הלבנה של ימי הקומוניזם, ישבו חסידים במרתף חשוך, עסקו בתורה והתוועדו יחד הרחק מעיני הבולשת של המשטרה הקומוניסטית.

אחד מהחברים נכנס למקום המסתור, ואמר: הו, כל כך חשוך כאן, לא רואים כלום.

נענו חבריו החסידים ואמרו לו: זה בסדר, מהר מאוד אתה תתרגל לחושך.

אמר להם החסיד: זו הבעיה הגדולה שלנו, שאנחנו מתרגלים לחושך...

פעמים רבות, כאשר אנחנו רוצים לעשות איזו שהיא פעולה, להרים פרוייקט וכדומה, אנחנו נזכרים בטעויות של העבר. "עשיתי כבר בעבר, והתאכזבתי, לא הצלחתי בזה". במצב כזה האדם נכנס אוטומטית לייאוש ואומר לעצמו "זה לא יעבוד, אני לא אצליח".

הפרשה שלנו פותחת את הספר השני מתוך חמשת חומשי תורה, הנקרא ספר "שמות". במידה מסוימת, בספר הזה מתחיל סיפורו של עם ישראל. שכן, הספר הראשון, "בראשית", עוסק בעיקר בסיפור בריאת העולם ותולדותיהם של אבותינו, אברהם יצחק ויעקב. כאן, בספר שמות, מתחיל הסיפור של עם ישראל עצמו.

מובן, שהתחלה של הספר העוסק בחיי האומה עצמה ובסיפור גלות מצרים, מכיל תוכן חשוב והוראה כיצד צריכה להיות הגישה של בני ישראל כאשר הם נמצאים בגלות מצרים, וכך גם עבורנו כיום, בהיותנו בגלות.

הפרשה מתחילה ומונה את שמות בני ישראל שירדו למצרים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". קצת מוזר: מאז ירדו בני ישראל למצרים עברו כבר שנים רבות, סופר על כך כבר בפרשיות הקודמות בספר בראשית, מדוע הפסוק משתמש בלשון הווה ("הבאים") בנוגע לירידתם של בני ישראל למצרים? לכאורה היה מתאים יותר להשתמש בלשון עבר "אלה שמות בני ישראל שבאו מצרימה"?

מסביר הרבי, שבכך טמונה הוראה חשובה עבורנו ועבור כל עם ישראל במשך הדורות. למרות שאנחנו נמצאים בגלות כבר כמעט אלפיים שנה, הגישה וההרגשה שלנו צריכה להיות באופן של "הבאים מצרימה" לשון הווה, כאילו הרגע יצאנו לגלות.

כשאדם מגיע למקום מסוים עם מטרה, הוא מתחיל בתנופה ועובד עם חיות ואנרגיה מיוחדת, ללא מנוחה. אך ככל שהזמן עובר, הוא מתרגל למצב הקיים, הוא שוכח את המטרה ומרשה לעצמו יותר לנוח ופחות לעבוד. החיות שהייתה בהתחלה, מתפוגגת. אך כאשר הוא חי בתחושה שהרגע הגיע לכאן, הוא ממשיך לעבוד במלוא המרץ.

כך הוא גם בנוגע לעם ישראל. הירידה לגלות הרי אינה במטרה להשתקע ולהישאר בה, אלא להיפך: להילחם בגלות ולצאת ממנה על-ידי העבודה בקיום תורה ומצוות, וכך להמשיך הלאה לגאולה. כיצד אפשר שלא להתרגל לגלות? אומרת התורה "הבאים מצרימה", על יהודי להרגיש ולחוש כאילו באותו היום הוא יצא לגלות, זה מה שייתן לו את הכוח והאנרגיה לנצח את הגלות ולצאת לגאולה.

הגישה שלנו צריכה להיות כאילו היום התחיל הפרוייקט. לא משנה מה היה לפני-כן, עכשיו אנחנו מתחילים בחיות מחודשת. אין ייאוש. אנחנו לא במצב 'תקוע' בגלות אלפי שנים, אלא עכשיו הגענו, ועם כל הכוחות נקיים תורה ומצוות, נילחם בגלות, וניגאל.

ואם מדברים על חייו הפרטיים של האדם, גם כאן זו נקודת מפתח: אסור לנו להגביל את עצמנו בגלל הטעויות של העבר. עלינו לגשת לדברים מתוך הרגשה שעכשיו אנחנו מתחילים משהו חדש, ועל ידי האנרגיה המיוחדת של התחלות חדשות אנחנו נפעל ונעשה, וננצח כל קושי.

שבת שלום

לעילוי נשמת נפתלי בן ניסן ולאה ז"ל, ליום השנה לפטירתו כ"א טבת