סומכים עליך, תחליט לבד
דבר תורה לפרשת שלח
האבא: לא, חמודי. אכלת מספיק שטויות היום.
כאן הילד מפעיל מצב-היסטריה, ומתוך הבכי הוא 'מנדנד' לאביו: אני רוצה סוכריה!
האבא, שעבר יום עבודה מפרך, מפטיר לכיוונו: יודע מה? תעשה מה שאתה רוצה, רק תעזוב אותי בשקט.
למרבה האירוניה, הבכי רק מתחזק: "לא! אבא! אני רוצה סוכריה!"
מכירים את הסיטואציה הזו? אני מתאר לעצמי שכן. חשבתם לעצמכם פעם מדוע האמירה "תעשה מה שאתה רוצה" עדיין לא מרגיעה את הילד? מסתבר שהילד מרגיש את הכוונה שעומדת מאחורי המילים הללו. האבא בעצם אומר: אני ממש לא מעוניין לתת לך סוכריה.
בפרשתנו, פרשת שלח, אנו קוראים את הסיפור המעניין של שליחת המרגלים לארץ ישראל, ועל הבלגן שנוצר בעם בעקבות חזרתם עם מסקנות שליליות על הכניסה לארץ, מסקנות שנאמרו בתיאורים קודרים.
איך בעצם זה התחיל? עם ישראל נמצא במהלך המסע לארץ המובטחת. היהודים פונים בדרישה למשה: אנחנו רוצים לראות את הארץ לפני הכניסה אליה. שלח מרגלים שיראו אותה!
משה מעביר לה' מיד את בקשת העם, ונענה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען". את דיוק הלשון "שלח לך" מסביר רש"י, שה' אמר למשה: "אני איני מצוה אותך, אם תרצה – שלח".
רגע, אם ה' אומר שהוא אינו מצוה את משה לשלוח, אנו צריכים להבין מכך שאין צורך לשלוח מרגלים. ואם-כך, כיצד משה ממשיך בביצוע הרעיון הזה? דווקא היינו מצפים שתידלק אצלו 'נורה אדומה' כלפי כל הסיפור ויימנע מלשלוח מרגלים! וכמו האבא שאומר לילד "תעשה מה שאתה רוצה", והילד מבין שאבא לא באמת מעוניין לתת לו את הסוכריה...
השאלה מתחזקת כאשר אנו יודעים את סוף הסיפור: המרגלים חזרו ובפיהם דיווח קודר מאוד שהסתיים בהכרזה: לא נוכל לעלות אל הארץ! דבריהם גרמו לייאוש גדול בעם. התוצאה הייתה שבני אותו הדור הפסידו את זכותם להיכנס לארץ, והכניסה לארץ נדחתה בכמעט 40 שנה נוספות. והשאלה מזדעקת: היינו יכולים לחסוך את כל זה. הרי ה' אמר למשה שהוא אינו מצוה לו לשלוח, האם אין זה מספיק בכדי להבין שלא כדאי?..
כעת, נתאר אפיזודה שונה: אלון הינו הבעלים של רשת חנויות מצליחה בניו יורק. מטבע הדברים, אלון צריך להעסיק תחתיו אנשים שינהלו את החנויות בפועל. כאשר הוא מקבל מנהל חדש לעבודה, הוא מלווה אותו בכל פרט. לאחר תקופה, הוא 'משחרר' את ההדרכה הצמודה, ונותן למנהל את מלוא האימון שינהל את החנות באופן הנכון. בתקופה הזו, אלון אינו מתערב בהחלטות מה לקנות ומהיכן, כאן הדברים נתונים לשיקול דעתו של המנהל.
זאת אומרת, שבשונה מהאפיזודה המתוארת בתחילת הכתבה, בה האמירה "תעשה מה שאתה רוצה" מבטאת אי-הסכמה וחוסר רצון לתת לילד את הסוכריה, הרי שכאן זה להיפך לגמרי. כאן האמירה הזו מבטאת אימון מלא, האצלת סמכויות מלאה.
על זו הדרך ניתן להסביר את המאורע שבפרשתנו. כאשר ה' אומר למשה "שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה אותך", אין זה מבטא אי-הסכמה וחוסר רצון, אלא להיפך: כאשר משה שמע מילים אלו מה', הוא שמח שמחה גדולה: הנה, סוף-סוף הגיע הזמן שבו אנחנו לא רק מקבלים ציוויים מה' מה לעשות וכיצד, אלא שאנחנו יכולים להגיע להחלטות הנכונות.
אמנם, בסופו של דבר, התוצאות היו שליליות. אך הסיבה לכך הייתה מפני שהמרגלים סטו ממטרת שליחותם. המטרה הייתה ברורה: לרגל ולבדוק מה תהיה הדרך הטובה ביותר לכבוש את הארץ. הם אמנם חזרו עם תשובות, אך הם הוסיפו לכך גם מסקנות: לא נוכל לעלות. וזו הייתה הבעיה. לא נשאלתם האם, אלא כיצד. גם המנהל שקיבל את 'האור הירוק' לפעול לפי שיקול דעתו, לא יוכל להחליט למכור את העסק...
התורה אינה ספר היסטוריה. הסיפורים בתורה הם הסיפור של החיים שלנו. ולא רק החיים שלנו כאומה, אלא גם החיים שלנו כאנשים פרטיים. כולנו שליחים של ה', נשלחנו לעולם הזה עם מטרה ברורה – לעשות מהעולם הזה עולם טוב יותר, עולם שניכר עליו שאינו ג'ונגל, אלא יש לו 'בעל-הבית'. לצורך המטרה הזו קיבלנו את התורה ומצוות, שהם קווי הפעולה הכלליים. אך בתוך המסגרת הזו של התורה והמצוות, ניתן לכל אחד ואחת מאתנו 'חופש פעולה' מתוך אימון מלא, להחליט כיצד לעשות באופן הטוב ביותר. ובכן, מהו אותו 'חופש פעולה'?
כל אדם הוא משהו מיוחד. לכל אחד יש את האופן המיוחד בו הוא מבטא את עצמו. לפעמים אנשים מסתכלים במבט שטחי על היהדות, ונראה להם שהכול אחיד וכאילו אין מקום לביטוי עצמי. על כך אנו לומדים מפרשתנו: בתוך המסגרת הכללית לביצוע השליחות האלוקית שמוטלת עליך כיהודי, יש לך 'חופש פעולה' לעשות את הדברים באופן שבו אתה מתחבר יותר.
קחו לדוגמא את היצירתיות שיש כיום ביהדות. שירה, אומנות, כתיבה, נאום – כל כך הרבה כישרונות פרטיים הפכו לכלי לביטוי היהדות, כל אדם לפי כישרונו הוא. אדרבה, כך אנו ממלאים את שליחותנו באופן הנכון והמלא ביותר.
שבת שלום
לעילוי נשמת משה בן הרמן ז”ל
כניסת השבת: 8:10 | יציאת השבת: 9:19
