החל מהשבת שלאחר תשעה באב, ועד לשבת שלפני ראש השנה, אנו קוראים מידי שבת הפטרה העוסקת בדברי נחמה לעם ישראל על הגלות.

ההפטרה אותה נקרא בשבת הקרובה, השבת הראשונה לאחר תשעה באב, פותחת בפסוק: "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם". הנביא ישעיה קורא לנביאים בשם ה', לנחם את עם ישראל.

לפני שניגשים לעיין בתוכן הנאמר, מתעוררת תמיהה על הניסוח: יש כאן כפילות לשון – "נחמו נחמו עמי". מדוע מילה זו מופיעה כאן פעמיים? אין ספק, בשירים זה מסתדר יופי.. אבל חייבת להיות לכך גם משמעות תוכנית.

לצורך הבנת העניין, נקדים סיפור מעניין המובא בגמרא:

לאחר חורבן בית המקדש השני, עברו רבי עקיבא וחכמים נוספים ליד מקום בית המקדש החרב, וכאשר ראו כל החכמים את מקום המקדש חרב, החלו לבכות. ולמרבה הפלא, רבי עקיבא החל לצחוק.

כאשר שאלו אותו חבריו החכמים לפשר הצחוק, ענה להם: הנה למול עינינו מתקיים חלקה הראשון של הנבואה על אחרית הימים, שתהיה תקופה בה ידם של אויבי ישראל תגבר. זוהי ההוכחה הטובה ביותר שגם חלקה השני של הנבואה יקוים, החלק המבשר על הגאולה שתבוא לאחר קושי הגלות.

ואדרבה, אמר רבי עקיבא, דווקא כאשר אנו רואים שהנבואה על הפורענות מתקיימת באופן כל כך בוטה וקשה, בטוחים אנו שהנבואה על הגאולה תקוים ביתר שאת ועוז. כתגובה לדבריו אמרו לו חבריו, "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

מלבד הדו-שיח המעניין לכשעצמו, אנחנו שוב מוצאים כאן, במענה החכמים לרבי עקיבא, את כפילות הלשון בעניין הנחמה.

וההסבר לכך הוא: רבי עקיבא הוא זה שאמר את האמירה הידועה "כל מה שעושה ה', לטוב הוא עושה". רבי עקיבא ראה בכל מאורע בחייו הפרטיים ובמתרחש סביבו את הטוב הטמון בתוכו. אפילו במקרים בהם היה נראה שאין שום פינה טובה, הוא מצא את הטוב.

כך גם בעניין הגלות וחורבן בית המקדש: רבי עקיבא הסביר לחבריו החכמים שהמצב הקשה הזה של הגלות, הוא עצמו תחילת העלייה הגדולה של הגאולה.

בכך נוכל להבין את כפל הלשון:

ישנם שני סוגי נחמות. ישנה הנחמה מכך שכל ירידה מהוה בעצם הקדמה לעליה. אך ישנו סוג נחמה שני ועמוק יותר: זוהי הנחמה שבאה מתוך הקושי עצמו, שהקושי עצמו מבהיר לנו שהעלייה תיכף באה, ובשיא עוזה ותוקפה. זוהי נחמה שבה אנו רואים כבר בקושי עצמו את תחילת העלייה.

ועל שני נחמות אלו רמזו החכמים באמרם "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו", ועליהם רומז גם הפסוק "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם".

וכפי שדרש רבי עקיבא לחבריו על הפסוק "ציון שדה תחרש" המופיע בפסוקי נבואת הפורענות והחורבן. משמעותו הפשוטה של הפסוק היא לומר שהעיר ציון, ירושלים, שתהיה כשדה חרושה. לכאורה פסוק המבטא את תכלית החורבן.

אך רבי עקיבא הסביר את הפסוק כך: כשם שכאשר רוצים ששדה תניב תפוקה טובה, צריך ראשית-כל לחרוש אותה היטב, למרות שבמבט חיצוני נראה שהורסים את השדה, כך בדיוק הוא חורבן בית המקדש: ציון כעת כשדה חרושה, אך כל המטרה בכך היא התנובה שתבוא כתוצאה מכך, שזוהי הגאולה השלמה בקרוב ממש.

שבת שלום

לזכות משה בן יפה, לבריאות והצלחה בכל