"אני יכול לקבל ביס?"
דבר תורה לפרשת תבוא
השעה שש בבוקר. יעקב הבנקאי עוד ישן במיטתו כשהוא שמע את צלצול הפעמון. האיש העומד בדלת אומר שזה מקרה חירום. יעקב קופץ מהמיטה ורץ לדלת – ולתדהמתו הוא מגלה 'מקרה חירום' בדמות קבצן שבא לבקש תרומה! עצבני, הוא מתחיל לצעוק, "איך אתה מעז לדפוק לי בדלת בשש בבוקר?!"
הקבצן מגיב: "אדון בנקאי, תקשיב לי טוב, אני לא אומר לך מתי להתחיל לעבוד בבוקר, אז גם אתה אל תגיד לי מתי להתחיל לעבוד בבוקר!"..
* * *
אחר הצהריים אחד הייתי בבית עם הילדים שלי, כאשר הבן שלי (אחד מהם..) ביקש ממני סנדוויץ'. שבע רצון מהעובדה שהפעם הוא מעוניין לאכול ואני יכול לוותר על המאבק הקבוע של הארוחה, ניגשתי בזריזות למלא את בקשתו ולהכין לו סנדוויץ' טעים, בדיוק כמו שהוא אוהב. הנחתי את הסנדוויץ' לפניו, והוא התחיל לאכול.
זה היה נראה טוב, והחלטתי לנסות משהו. "אני יכול לקבל ביס?" שאלתי.
"לא", באה התשובה, בפה מלא מביס עסיסי של הסנדוויץ'. סנדוויץ' שאני הכנתי. סנדוויץ' שלא היה קיים לולא האהבה שלי כלפיו, שהתבטאה בהכנתו והגשתו, ושעכשיו, הילד שלי מרגיש שזה לגמרי שלו עד שהוא יכול למנוע ממני אפילו ביס קטן.
אבל הבן שלי הוא רק ילד, ולכן הוא זכאי לקוצר הראייה שלו. הוא יתגבר על זה בקרוב. אבל אנחנו, מה התירוץ שלנו? האפיזודה הזו, אחרי הכול, היא בדיוק איך שאנחנו מגיבים - לעתים קרובות מדי - כאשר אנו נתקלים באיזו בקשה מה'. בין אם אנו מתבקשים לתת קצת זמן ללימוד תורה, קצת כסף לצדקה, או הקרבה עצמית קטנה להימנע ממשהו שהיינו נהנים ממנו - ואנחנו חושבים שאנחנו לא יכולים לעשות זאת. כי אין לנו זמן, כסף, שליטה עצמית מספיקה, או כל משהו אחר שאנחנו רוצים.
אבל מי הוא זה שנתן לנו את כל הדברים האלה? למי אנחנו חייבים את כל מה שיש לנו? האם אנחנו חושבים, כמו הילד שלי בן השלוש, שאנחנו מכינים את הסנדוויצ'ים שלנו באורח פלא כך שאנו זכאים לכל ביס?
המצווה הראשונה בפרשת השבוע – היא הבאת ביכורים. הפירות הראשונים שמבשילים, נקראים ביכורים (מלשון בכור, ראשון), ואותם אנו מצווים להביא לבית המקדש. בעבר, בני האדם עבדו קשה מאוד מבחינה פיזית, בכדי לחיות. הם חרשו את השדה, זרעו, גזמו וטיפחו. הם עבדו כל השנה כדי להניב פירות מהפרדס שלהם. ולבסוף, במבט הראשון על פרי עמלם, התאנה הראשונה והעסיסית או הענבים הראשונים – כל רצונו של בעל הפרדס הוא לקטוף את הפרי בשיא הטריות והעסיסיות הנוטפת ולתת ביס.
אבל לא. מצות הביכורים אומרת שעלינו לקדש את הפירות הראשונים לה'. מיד כשהפרי הראשון מזוהה, בעל הפרדס יסמן אותו באמצעות סרט שיקשור סביבו, וכך יזוהה הפרי גם בהמשך כפריחה הראשונה, ולאחר מכן ייקח אותו לבית המקדש שבירושלים מתוך הכרת תודה ותפילה. הם תמיד זכרו: לא משנה כמה אינטנסיבי הוא העמל שלנו, בסופו של דבר, כל מה שיש, הוא מה'. ומתוך הכרת תודה על חסדי ה', הם הביאו את הפירות הראשונים אליו.
החיים המודרניים מציבים בפנינו אתגרים משלהם, וגם אנו צריכים לעבוד קשה, כמעט כל היום, בתקווה וציפייה לראות את פירות העמל. אז אנחנו מנסים למצוא קצת זמן גם לה', בדרך כלל אנחנו 'מסדרים' קצת זמן עבורו בסוף היום. אבל מצוות הביכורים מזכירה לנו שאנחנו חייבים להביא את הטוב ביותר לבורא העולם. לא את הפרי הישן, הרקוב, השאריות. אלא את הראשון והטוב ביותר.
כאשר אנו מתעוררים בבוקר מליאי-אנרגיה, אנחנו צריכים להשתמש באנרגיה הזו להתפלל לה'. לא משנה מה יש לנו - זמן, כסף, כישרונות - הכול מתנה מאלוקים. הבה נראה את ההערכה שלנו כלפיו ואת תודתנו על ידי ויתור על ביס. הבה נשתמש בכל מה שהוא נתן לנו לשרת אותו ולהפוך את העולם למקום טוב יותר.
שבת שלום!
לזכות יעקב בן עליס עישא לשנת הצלחה בבריאות, פרנסה, נחת והצלחה בכל
כניסת שבת: 19:06
יציאת שבת: 20:04
הרב שלום שפירא
מומלצים
