אחר-הצהריים שגרתי בבית משפחת לוי. נקישות עדינות בדלת, ואחד הילדים ניגש לפתוח. בפתח ניצב רב הקהילה. "ברוך הבא כבוד הרב!", קרא משה, אבי המשפחה, "במה זכינו?"

כשישבו כולם סביב השולחן, פתח הרב ואמר, "באתי לדבר איתכם מעט על הלכות לשון הרע".

"הו כבוד הרב", נענה משה, "אולי כדאי שנשוחח על נושא אחר. אנחנו בכל מקרה נזהרים מאוד ולא מדברים לשון הרע". כאן הנמיך משה את קולו ואמר, "האמת, כבוד הרב, השכנים ממול צריכים שיעור כזה"...

בפרשת השבוע אנו קוראים על משפחת בני יעקב, אותה משפחה קטנה שבכניסתה למצרים מנתה רק 70 נפשות, גדלה והפכה להיות שבט ענק. כפי שהפסוק מתאר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותימלא הארץ אותם".

המצרים נכנסים ללחץ. הם רואים את העם גדל אל מול עיניהם, והחשש מתחיל לכרסם בליבם: "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ועלה מן הארץ".

הם מחליטים להעביד את בני ישראל בפרך, וכך חשבו למגר את העם. אך למעשה, קרה ההיפך הגמור: "והיה כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

מלך מצרים נוכח לראות שלא הועילה העצה, והחליט על גזירה חדשה – "כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו". התורה מספרת על עמרם ויוכבד, שגזירה זו העמידה אותם בפני אתגר לא פשוט. רק עכשיו יוכבד ילדה בן והם חייבים להסתיר אותו. ההחלטה גמלה בליבם, ויוכבד מכניסה את בנה הקטן לתוך תיבה קטנה שהכינה, ומניחה אותו על שפת היאור.

בינתיים, בתיה בת פרעה יורדת לרחוץ על היאור ומבחינה בתיבה. היא פותחת את התיבה ורואה את התינוק המונח בתוכה. היא מחליטה לקחת את התינוק איתה לבית המלוכה, וקוראת לו בשם משה.

לימים, גודל משה, ויוצא מחוץ לארמון המלוכה. הוא נוכח לראות את הסבל הרב של אחיו, בני ישראל. באחד הימים הוא מבחין באחד הנוגשים המצריים המכה יהודי.

משה מביט לצדדים, מוודא שאין איש רואה אותו, מכה את המצרי וטומן אותו בחול.

למחרת, מבחין משה בשני יהודים מתקוטטים ביניהם, והאחד מרים את ידו להכות את חברו. משה נזעק ואומר לו "רשע! למה תכה רעך?". אותו יהודי לא מתבלבל, ומשיב למשה: "הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי?!". והפסוק מספר, "ויירא משה, ויאמר, אכן נודע הדבר". מישהו ראה את מה שהיה עם אותו נוגש מצרי..

חכמינו ז"ל מסבירים את פחדו של משה, שכעת הוא נוכח לראות שיש בעם ישראל דוברי לשון-הרע, מלשינים. ואולי, חשב משה, העם אינו ראוי להיגאל, במצב ירוד שכזה.

לכאורה, זה נשמע מאוד מוזר. אמנם דיבור 'לשון-הרע' מהווה איסור חמור מאוד. אבל בכל זאת, הרי בתקופה ההיא, היו בעם ישראל יהודים שעבדו עבודה זרה ממש! כיצד ייתכן שרק עכשיו, כאשר משה נוכח לראות שיש מדברי לשון הרע בעם ישראל, הוא פוחד שמא אינם ראויים להיגאל? וכי לפני-כן, שהיו בהם 'רק' עובדי עבודה זרה, הם כן היו ראויים להיגאל?!

הביאור לכך טמון בהבנת מהות ההבדל בין מעמדם של עם ישראל במצרים, למעמדם לאחר יציאתם ממצרים. הרבי מליובאוויטש מסביר שבמצרים היו בני ישראל במעמד של 'שבט', שפירושו - קיבוץ של יחידים, שקיבלו על עצמם את דרכו של יעקב אביהם, לעבוד את ה'. אך ביציאת מצרים הם הפכו להיות 'עם', שפירושו – מציאות אחת שלמה. בשונה מ'שבט' שהוא קיבוץ יחידים, זוהי מציאות אחת של 'עם'. מציאות זו נפעלה כתוצאה מבחירת ה' בבני ישראל להיות לו לעם.

כאשר מדובר על מציאות של 'עם' שנפעלה כתוצאה מבחירת ה', הרי שמעשיו של העם אינם נוגעים לבחירה. הבחירה היא בחירה, בין אם מעשי הנבחר הינם טובים ובין אם לא. כך גם לאחר הבחירה – מעשי הנבחר אינם משנים, בחירתו של ה' הינה נצחית, ללא שינוי והפסק.

ישנו רק דבר אחד שיכול למנוע את המציאות של 'עם'. והוא, חוסר אחדות בין בני העם. כאשר הם אינם מאוחדים, הרי שהם שוללים את עצם אפשרותם להיות 'עם', שכאמור, פירושו מציאות אחת.

לכן, העובדה שהיו בהם עובדי עבודה זרה, לא הפריעה לכך שהם ייגאלו ויהיו לעם, כיון שעדיין, בחירת ה' יכולה לחול עליהם. דווקא כאשר נוכח משה לראות שיש בהם מלשינים, דוברי לשון הרע – "ויירא משה", כי עכשיו יש כאן מצב של חוסר אחדות בין בני העם, מה שיכול להוביל לכך שאינם ראויים להיגאל ולהפוך למציאות אחת, 'עם ישראל'.

מלבד עצם העובדה שדיבור לשון-הרע על הזולת מבטא ראייה שלילית של המדבר ואף את מידותיו הרעות, יש כאן בעיה נוספת: הוא פוגם באחדות של עם ישראל, וכך למעשה, גם בעצם מציאותנו כעם, מה שאפילו החטאים הגדולים ביותר אינם מסוגלים לעשות.

הבסיס להיותנו 'עם ישראל', העם הנבחר על ידי ה', הוא היותנו באחדות ואהבת ישראל בינינו. וכך זכינו לבחירתו של ה' בנו, שהיא בחירה נצחית ללא שינוי והפסק.

שבת שלום

מוקדש לזכות מיכאל בן חנה לשנת ברכה והצלחה בכל