השבת אנו נקרא בבית הכנסת את פרשת 'יתרו', שבמרכזה עומד מעמד הר-סיני בו שמעו בני-ישראל את עשרת-הדברות.

ההתגלות האלוקית המתוארת ממעמד זה היא בלתי ניתנת להבנה במושגים המציאותיים המוכרים לנו. אך-טבעי הוא שעשרת הדברות נחשבות עבור כל יהודי באשר הוא, כעיקר ותמצית התורה. ואכן, כל אחד מעשרת הציוויים, מהוה יסוד ועיקר בקיום רצון ה'.

הציווי העשירי והאחרון הוא "לא תחמוד". ה' מצווה את בני ישראל שלא לחמוד (שלא נרצה-נתאווה לעצמנו) דברים ששייכים לזולת: "לא תחמוד בית רעך. לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך". מובא בשם חכמינו ז"ל, שה' סיים את עשרת הדברות עם הציווי "לא תחמוד", כיון ש"כל המקיים ציווי זה, כאילו קיים כל התורה כולה".

כאשר אנחנו מתבוננים מעט בתוכן הציווי, מתעוררת תמיהה עצומה: מה הפירוש? אני רואה בית יפה שבנה חבר, בגד יפה שקנה חבר ועוד אינספור דוגמאות. אסור לי לרצות לעצמי דבר כזה?! אני הרי לא גונב ממנו את זה, חס ושלום, אלא בסך הכול מתעורר אצלי רצון שיהיה גם לי את אותו הדבר?! איך אפשרי לדרוש מבנאדם, בן-אנוש, שלא ירצה כלום ממה שהוא רואה אצל אחרים?!

השאלות הללו מקבלות משנה-תוקף דווקא בעקבות אמרת חז"ל שהובאה לעיל, "כל המקיים ציווי זה, כאילו קיים כל התורה כולה". מה הופך ציווי שכזה למרכזי ועיקרי כל כך?!

אחד מפרשני המקרא הגדולים הידוע בכינויו "אבן עזרא", נדרש לשאלה הזו, ולשם כך הוא מבאר עניין יסודי: בטבענו כבני אדם, אנו לא נרצה לעצמנו דברים שאין לנו שייכות אליהם. לדוגמא: אף אחד מאיתנו לא אמר פעם לעצמו, "'אני כל כך רוצה לעוף כמו הציפור הזו", או "אני חייב להצליח לשחות את כל האוקיינוס, כמו האונייה הזו". בהחלט, עבור חלומות ילדים זה לגיטימי, אבל לא עבור בני-אדם רציונאליים. והסיבה היא, כאמור, פשוטה מאוד: דבר שאינו שייך לעולם המציאותי שלנו, לא שייך שנתאווה לו.

אדם שהחדיר בתודעה שלו את הנאמר בציווי הראשון מתוך עשרת הדברות, "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", הוא חדור למעשה גם בביטחון בה', בורא הכול, שהמציא וימציא לו את כל המצטרך וראוי לו. ולכן, מתוך תודעה זו, ברור לו שכל מה שלא קיים אצלו וברשותו, בעצם אינו שייך אליו, והראיה – ה' לא נתן לו את הדבר ההוא. וכיון שבאופן טבעי האדם אינו מתאווה למה שלא שייך אליו, גם כאן, הוא אינו מתאווה לנכסי זולתו.

בכך נבין גם את עומק מאמר חכמינו ז"ל "איזהו עשיר – השמח בחלקו". במחשבה שטחית זה יכול להישמע – 'תראה, אין מה לעשות, אתה לא עשיר. אין ברירה, לפחות תשמח במה שיש'... על פי המבואר לעיל, משפט זה מקבל משמעות עמוקה יותר: אני שמח בחלקי כיון שהוא בדיוק מה שמתאים לי, הוא בדיוק מה שאני צריך! אני לא מעוניין לקבל מה שיש לזולת, זה לא שלי ולא מתאים לי!

כולנו מכירים את המשנה בפרקי אבות: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". זה נכון לא רק בגלל שהם גורמים לי להיות כל חיי במרדף בלתי פוסק אחרי מה שאין לי, אלא, יתירה מזו, כיון שהם גורמים לי לא להיות מונח במה שמתאים לי באמת, ולחפש דברים שאינם מתאימים - ובמילא אינם טובים לי. זה הפירוש "מוציאים את האדם מן העולם" – הם מוציאים ומנתקים אותי מהעולם האמיתי שאני צריך לחיות בו, ומשייכים אותי למקום שאינו נכון עבורי. בשביל העולם האמיתי שלי – ה' בוודאי סיפק לי את כל המצטרך, שאוכל למלא את שליחותי בעולם הזה בצורה הטובה ביותר, ובאופן של חיים מאושרים באמת.

לכן אומרים חז"ל שמי שמקיים את הציווי "לא תחמוד" כאילו מקיים את כל התורה כולה, כיון שבכך ניכר שהוא החדיר בתודעתו את עיקר העיקרים – "אנוכי ה' אלוקיך", ברור לו שיש בורא לעולם שמשגיח ונותן לכל בריותיו את כל המצטרך להם, כל אחד לפי מה שטוב ומתאים לו.

נקודה נוספת למחשבה:

הפסוק אומר "לא תחמוד בית רעך . . אשת רעך ועבדו . . וכל אשר לרעך". מה הפסוק מוסיף במילים "וכל אשר לרעך"? אלא, שלפעמים אנחנו רוצים דבר מסוים שיש לחבר, אבל אנחנו צריכים להבין שיחד עם זה באה כל ה'חבילה' שלו... אתה רוצה את הרכב של החבר, אבל אתה לא יודע מה קורה אצלו בבית; אתה רוצה את הבגד של החבר, אבל אתה לא מתאר לעצמך מה קורה אצלו בלב; וכן הלאה.

אז אין סיבה לחמוד. כי יחד עם הדברים הנוצצים, באים גם דברים פחות נוצצים, שאולי לך אין כוח ואפשרות להתמודד איתם. וההוכחה לכך פשוטה: ה' לא נתן לך את ההתמודדות הזו...

שבת שלום

מוקדש לעילוי נשמת הרבנית הצדקנית חיה מושקא ע"ה שניאורסון, ליום השנה לפטירתה כ"ב שבט