איתן מבחין באחיו ארז היושב וקורא בשקיקה כתבה בעיתון לא מוכר. הוא מתקרב בסקרנות ומנסה לזהות את העיתון המעניין כל כך. לתדהמתו הוא מגלה שאחיו קורא מגזין של המפלגה הניאו-נאצית!

"אלון", קרא איתן כשהוא נדהם, "משעמם לך?! לא מצאת משהו יותר נוראי לקרוא?!"

"שמע אחי", ענה אלון בשוויון נפש, "הגעתי למסקנה שקריאת עיתונים ישראלים גורמת לי מצב רוח רע. רק צרות ובעיות ליהודים. לעומת זאת, העיתונים של האנטישמים האלו רק משמחים אותי: כל הכתבות שלהם מדברות על ההצלחות שלנו: היהודים שולטים בבורסה, ניו יורק נכבשת בידי אנשי עסקים יהודיים וכדומה"....

מעניין. מתוך שלל הברכות הגדולות שהתברך בהן העם היהודי במשך ההיסטוריה, רבות וטובות התקבלו דווקא מבלעם הרשע. כן, דווקא מאותו גוי שאם תשאלו אותו אישית, הוא מצדו דווקא מאוד מעוניין לקלל אותנו. הברכות האלו יצאו לו מהפה יותר בכפייה מאשר ברצון.

אלו לא סתם ברכות. לדוגמה, המקור בתורה למציאותו של מלך המשיח הוא בנבואת בלעם הרשע! וכפי שכותב הרמב"ם: "וכל מי שאינו מאמין בו (במלך המשיח) ואינו מצפה לביאתו . . הוא כופר . . בתורה ובמשה רבינו. שהרי התורה העידה עליו . . אף בנבואת בלעם הוא אומר, ושם ניבא בשני המשיחים..."

דברי הרמב"ם גורמים לנו להתבונן קצת בחשיבות הגדולה שניתנת ביהדות לציפייה למשיח. לפעמים זה נראה סוג של אובססיביות שישנה בעם היהודי כלפי הנושא של ביאת המשיח. זה לא יאומן: בכל מעשה טוב או תפילה תמיד נמצא בקשה על ביאת המשיח והגאולה. יהודים במשך דורות רבים מאחלים בכל הזדמנות "ובא לציון גואל", "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו", וכן עוד לשונות בסגנון הזה.

החשיבות הגדולה כל כך לציפייה לביאת המשיח והגאולה באה לידי ביטוי גם בכך ששליש מתוך סך הברכות שאנו מברכים בתפילת שמונה-עשרה החשובה כל כך, מדברות על משיח וגאולה. זה מתחיל בברכת "מחיה המתים", ממשיך ב"גואל ישראל", "מקבץ נדחי עמו ישראל", "בונה ירושלים"ועוד.

באחת הברכות שם נאמר כך: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך, כי לישועתך קיווינו כל היום". משהו כאן דורש הבנה: מלשון הברכה משמע שאנו מבקשים מה' שיביא את המשיח בגלל שאנו קיווינו וחיכינו לביאתו. איזו מין סיבה היא זו? זה קצת מוזר לבקש דבר מסוים ולומר שהזכות לקבלו היא עצם הבקשה אודותיו?!... ובכלל, אם יש לנו זכויות ואנחנו ראויים וזכאים לגאולה, היא תבוא בכל מקרה (ללא קשר לציפייה שלנו), ואם אין לנו זכויות חס ושלום, מה תעזור הציפייה?!

רבי חיים יוסף דוד אזולאי, הידוע בראשי התיבות של שמו 'החיד"א', מעיר על כך ומסביר שאכן, גם אם לא נשארו לעם ישראל עוד זכויות אחרות חס ושלום, מספיקה העובדה שהם קיוו וציפו לגאולה בכדי שהם יהיו זכאים לה.

ההסבר לכך הוא, שכאשר אדם מצפה ומקווה לדבר מסוים, הוא מבטא בכך את המקום החשוב שאותו הדבר תופס אצלו בנפש. כשיהודי אינו מסתפק בעצם האמונה שמשיח יבוא והעולם יגיע למצב מושלם וטוב, אלא הוא ממש מחכה ומצפה בכיליון עיניים לזה, הוא מראה שהעניין כל כך חשוב עבורו, עד כדי כך שהוא ממש לא מסוגל לחשוב על עוד רגע אחד בגלות.

בשבת הקרובה יחול התאריך י"ז בתמוז. בכל שנה רגילה, התאריך הזה הוא יום צום. זהו יום שבו קרו לעם ישראל מאורעות קשים, בעיקר בתהליך חורבן ירושלים ובית המקדש. כאמור, השנה התאריך הזה יחול בשבת, ואנחנו לא נצום בו. (אם חס ושלום משיח עוד לא יבוא, אנו נדחה את הצום ליום ראשון.)

הרבי מליובאוויטש הדגיש, שמאחורי הדמות השלילית של התאריך י"ז בתמוז מסתתרת דמות חיובית. ממש כמו שתורת החסידות לימדה אותנו לראות כיצד פנימיותו של כל מאורע שקורה, אפילו אם הוא נראה ממש לרעתנו, הוא בעצם לטובתנו. ואכן, לא סתם הנביא מתאר שכאשר יבוא המשיח, היום הזה ושאר הצומות יהפכו להיות ימי ששון ושמחה, חגים של ממש. כיון שבפנימיותם – הם היו לטובה. הם היו הדרך להביא אותנו ואת העולם כולו לגאולה השלמה.

אז כל עוד שמשיח לא הגיע, הפנימיות הטובה של היום הזה נחבאת ונעלמת, ולמעשה אנחנו נוהגים בו כביום צום. אך כאשר יבוא המשיח, הפנימיות תפרוץ ותתגלה, ואנחנו נחגוג אז מתוך הודאה לה' על כל המהלכים שהוא עשה לנו, עד שהביא אותנו לגאולה השלימה.

השנה, כאשר י"ז בתמוז חל בשבת ואנחנו לא צמים, זוהי בעצם טעימה ממה שיהיה כשיבוא המשיח, שהרי שבת היא מעין הגאולה. בקביעות כזו ניתנת לנו ההזדמנות לטעום מהפנימיות הטובה של י"ז בתמוז, ובמקום לצום אנו חוגגים גאולה.

שבת שלום!

מוקדש לזכות מיכאל יצחק בן דניאל לבריאות והצלחה בכל