הקשר היהודי
מאז נחתם הצו המנהלתי האוסר את כניסתם של תושבי 7 מדינות בעלות רוב מוסלמי, ארה"ב רותחת. האם מדובר בעוד צעד נגד מוסלמים ואיך קרה שהמהומה הובילה למעקב חסר תקדים בטוויטר אחר סיפורה של ספינת יהודים משנת 39?
עם פרסום הצו המנהלתי המפורסם עליו חתם הנשיא טראמפ בסוף השבוע, התראיין רודי ג'וליאני והגיב בנוגע לצו המנהלתי הבהול כנגד נהגרים משבע מדינות בהן רוב מוסלמי. אותן שבע מדינות הן חלק מ-50 מדינות עם רוב מוסלמי אבל לטענת הממשל הן אלו שנכללו ברשימת המסוכנות שטוו עוד בממשל אובמה ולכן הצו הוטל עליהן.
ג'וליאני מיהר לספר שהצו עבר גם דרכו ושהנשיא שקיווה לממש את האיסור על כניסת מוסלמים שהבטיח בימי הבחירות ביקש ממנו לאתר את השביל החוקי לעשות כן. כך, הוא מספר, נולד הצו. מה שהתעקשו להציג כצו למדינות מוסלמיות, הפך עם אותו ראיון לסוג של הצצה אל מאחורי הקלעים, שהזכירה לרבים, באותו היום ממש, יום השואה הבינלאומי, את העבר שארה"ב כבר קיוותה לשכוח. אותם ימים בה אמריקה הגדולה, מכילה וחופשיה, לא התנהלה על פי אותם ערכים שנושאת על דגלה בגאווה.
בתום ליל הבדולח, בנובמבר 1938, יהודים רבים הבינו שמקומם אינו בגרמניה וחשו שאינם בטוחים יותר. רבים הבינו שנדרשת פעולה וחיפשו מפלט מאיומיו הגוברים של המשטר הנאצי. המדינות המערביות סגרו ברובן את שעריהן וסרבו להכניס פליטים יהודיים, למרות שלמראית עין ומיקרופון דאגו להביע זעזוע פומבי ממצבן.
יהודים בעלי יכולת ותושיה החליטו לעשות מעשה. הם ידעו שבארצות הברית של אמריקה, שמקבלת כל אחד באשר הוא, יוכלו להיות בטוחים. אחרי תכנונים ומהמורות רבות הצליחו במאי 1939, קרוב כל כך לתחילתה של מלחמת העולם השניה, לעלות על ספינה גרמנית בשם "סנט-לואיס" מהמבורג שבצפון המדינה לקובה. הם היו 937 יהודים שהשאירו הכל מאחור ונסו מהסכנה הברורה והאכזרית, כאשר כבר באותם ימים היו עשרות אלפי יהודים בתוך מחנות הריכוז.
מרביתם היו יהודים עשירים שניסו לתכנן את המסע בקפידה. הם האמינו שאשרות הכניסה שהשיגו לקובה תאפשר להם להיכנס בהמשך לארצות הברית. מה שהם לא ידעו בזמן שעלו על הספינה, באופן שקצת מזכיר ךנו את אירועי הימים האחרונים, זה שאותן אשרות שהוצאו על ידי האחראי על ההגירה בקובה בוטלו לפני יציאתם בידי הממשלה הקובנית. ההחלטה אז הייתה ממניעים אחרים, כאשר בקובה נתגלה שהאחראי על ההגירה ניסה לנצל פירצה בחוק כדי להרוויח כסף.
הנוסעים הנרגשים חגגו את אותו מסע. הם היו נרגשים ועד היום ניתן למצוא תמונות שצילמו על הסיפון לקראת ההגעה המיוחלת לחוף מבטחים. אבל כאשר הגיעה ה'סנט לואיס' לנמל הוואנה ב-27 במאי 1939 הצטוותה האוניה לעגון בצידו של הנמל ונוסעיה לא הורשו לרדת. קרובי משפחה של הנוסעים שהיו כבר בקובה שכרו סירות ששטו סביב האוניה אך נאסר על הנוסעים ליצור עימם קשר.
על החוף התנהל משא ומתן מייגע למען הורדת היהודים לחוף. פקידים מושחתים דרשו שוחד, גבלס, שר התעמולה הנאצי שלח שליחים למנוע את כניסת היהודים להוואנה כדי לעשות במקרה שימוש בתעמולתו ונציגים יהודיים ניסו לשכנע את השלטונות הקובנים לבטל את האיסור על כניסת היהודים. הלחץ היה גדול כאשר הנוסעים הבינו שאי להם ברירה וסירוב פירושו חזרה את התופת בגרמניה. אחד הנוסעים ניסה להתאבד והחשש שנוסעים נוספים יבחרו באותו פתרון גבר עד שנערכו על ידי כמה מהנוסעים סיבובים סביב הספינה מחשש שיהיו יהודים שיקפצו אל מותם.
הסיפור לא נעלם מעיני העולם. רבים עקבו אחר גורל היהודים על הספינה והשגריר האמריקני ניסה לשכנע את הממשלה לאפשר ליהודים להיכנס לשטחה.
ארגון הג'וינט שלח את נציגו לורנס ברנזון להוואנה לשאת ולתת בדבר ירידת הנוסעים לחוף.
ב-30 במאי הגיע ברנזון להוואנה, אך נשיא קובה התעקש שהאונייה תצא מנמל הוואנה לפני שיחלו במשא ומתן. הספינה נסעה צפונה לכיוון חופה של פלורידה, בתקווה שארצות הברית בכל זאת תאפשר לה לעגון שם.
אבל אז הודיעה ארצות הברית שגם היא מסרבת לקלוט את הפליטים, עקב הוראה ישירה של הנשיא רוזוולט. האמריקנים טענו שיש לכבד את החוק ואין להכניס את הפליטים באנייה למכסות ההגירה הקיימות למהגרים מגרמניה. הם חששו שבכך יקפחו את אלה הממתינים בתור בגרמניה עצמה לקבלת ויזות לאמריקה, ביניהם יהודים רבים. התערבותו של הנשיא רוזוולט בעניין הסנט לואיס גרמה ליהודים רבים בארצות הברית להשתדל ולהנמיך את הציפיות ואת רמת הדרישה שלהם מהממשל האמריקני.
ב-5 ביוני הודיעו נציגים של נשיא קובה שהיהודים יוכלו להיכנס לקובה, בתנאי שישלמו $453,000 לטענתם מדובר במחיר ויזה רגילה של המבקש להגר למדינה. הג'וינט לא גייסו את כל הכספים בזמן ולמרות התחינות להאריך את הזמן לגייס את הכספים, האונייה פנתה לשוב לאירופה ב-6 ביוני.
הג'וינט המשיך במגעים למציאת פתרון לנוסעי הספינה. לבסוף הצליחו להשיג אשרות כניסה למדינות במערב ארופה 181 להולנד, 224 לצרפת, 214 לבלגיה ו-228 אשרות לבריטניה. רוב היהודים שמצאו מקלט בארצות שמלבד בריטניה נרצחו במסגרת "הפתרון הסופי". לפי הערכה מוקדמת של חוקרי השואה תומאס ומורגן-ויטס המבוסס על אחוז הניצולים בארצות אלו, כ-217 מתוך כלל הנוסעים, ניספו, רובם במחנות ההשמדה. במחקר מפורט יותר שנערך בשנת 2007 על ידי סקוט מילר ושרה אוגליב ממוזיאון השואה בוושינגטון, עולה כי מספר הנספים גבוה יותר.
בליל ההכרזה על הצו, החליטו הרבי צ'רלי שוורץ ומומחה הטכנולוגיה ראסל נייס להעלות את סיפור הסנט לואיס בטוויטר. הם פרסמו ציוצים עם תמונותיהם של הנוסעים מהסנט לואיס לצד פרטים אודותיהם שאספו ממוזיאון השואה בוושינגטון. מהר מאוד, עפ לי דיווח ב'אטלנטיק', כבר היו להם למעלה מ-9000 עוקבים.
"אנשים תמיד אומרים שאם תשכח את ההיסטוריה היא תחזור על עצמה" הסביר נייס בראיון על הסיבה ליוזמה הויראלית. "זה אחד מאותם רגעים, שבו ההיסטוריה מעניקה לנו את האפשרות לחשוב על המקום והרגע בו אנחנו נתונים עכשיו. כשאנשים אומרים 'לעולם לא עוד' או 'אנחנו זוכרים', זה חשוב. הסיפור של ה'סנט לואיס' הוא מעניין בעיקר בגלל שהיו אז מאות של מהגרים, פליטים שחיכו מחות לנמל במיאמי כדי להיכנס, להינצל והם נדחו ונשלחו למות בגלל פוליטיקה ועניינים אחרים".
לסיכום אמר נייס. "אני לא אומר שהמקרים זהים. אבל חשוב לזכור, שאנחנו מדינה של מהגרים. זו מדינה שהפכה לחזקה יותר בזכות מהגרים ופליטים. זו ההזדמנות שלנו לזכור מתי הממשל האמריקאי, אני חושב, לא פעל בהתאם לאידאליםשל אמריקה, ואם אנחנו לא נחיה לפי האידיאלים האלו היום, כדי לחשוב על זה, וזה הקשר שרצינו לעשות".
