"גשם דופק על החלון, ניו יורק של יום ראשון, מסיט את הוילון לרגע, אין בי עוד כוח לאפור, אני רועד מקור, או סתם אולי מתגעגע". כך נפתח אחד משירי האלבום החדש של משה בונן. כבר 10 שנים שהוא חי על קו ישראל-ניו יורק. כבר עשר שנים מאז עזב את ישראל כשהקריירה הרדיופונית והעיתונאית שלו בשיאה, והחלומות על שירה, לא נראו באופק.

אנחנו נפגשים במשרד שלו במידטאון, בעוד יום סואן בחייו בתפוח הגדול. בימים אלו בונן, שדרן גל"צ לשעבר, הוא סמנכ"ל בחברת מיתוג. "כבר 5 שנים שאני כאן במשרד", הוא מספר בראיון ל’ידיעות אמריקה’. "הצטרפתי כמלחין פרילנס, אבל לאט לאט גיליתי שיש לי גם יכולות עסקיות והפכתי למנהל הפיתוח העסקי במקום". הוא הכיר את מיכה ריס, איש מיתוג, שמיתג ערוצי טלוויזיה רבים בישראל, שחיפש מוזיקאי להלחנת פרסומות. "הצעתי את עצמי ובהמשך הוא ביקש ממני לעזור לו בניהול. הקמנו את 'פלייניג משין' וגיליתי שיש לי חוש עסקי. אנחנו עושים פרויקטים מגוונים לחברות גדולות כמו נשיונל ג'יאוגרפיק, כמו ESPN. אני מריץ, מנהל ומלווה פרויקטים משלב החוזה, דרך ניהול הפרויקט".

בונן גדל בחיפה ומתאר ילדות על רקע צלילי ארץ ישראל הישנה. "אני מגיע מבית ששמעו בו הרבה תקליטים. בתור ילד תמיד מצאתי את עצמי באובר דראפט רק כי נהגתי למהר ולרכוש עוד ועוד תקליטים של קלאסיקות, מהביטלס לגרוניך ומתי כספי, שלום ואריק".

התכנית הייתה לשרת בלהקה צבאית, אבל דווקא אחרי שהתקבל ללהקה בטרם הגיוס, החליט לשנות כיוון. "מאד שמחתי שהתקבלתי, אבל אני זוכר שאמרו לי באותם ימים שלהקה צבאית זה מת, לך לגל"צ".

"להזיז את עצמך מהמקומות הנינוחים". צילום: קוני זו

וזה מה שהוא עשה. ההימור כנראה השתלם וכבר בגיל 20 הפך להיות הקול והשם הבולטים בתחנה הצבאית. כששדרן הדגל של גלי צה"ל, כשיואב קוטנר עזב לטובת ערוץ המוזיקה הישראלי שהוקם באותם ימים, היה זה בונן שנכנס לנעליו הגדולות וחלש על הרצועה היומית שלו. "בתכנית ראיינתי מוזיקאים ופעם בשבוע האמנים עשו ג'אם לייב. בכל פעם שהיה חסר נגן באחד ההרכבים שבאו לשיר, מיד התנדבתי להחליף אותו". הוא מספר.

עם השנים, הקשר בין בונן לאמנים שהגיעו לאולפן התחזק ועד היום הם שומרים על קשר חם. "מאיר בנאי עליו השלום, שלום חנוך שאירחתי בהופעה שלי עכשיו בזאפה בתל אביב, שלומי שבת, פיטר רוט, ועוד רבים". ואז, רגע לפני שהוא מתברג סופית בתעשייה המקומית, לקראת חוזה אטרקטיבי בטלוויזיה, בונן מחליט לעלות על מטוס ולהגיע לניו יורק.

למה החלטת לעזוב בשיא?

"באיזשהו שלב, הכרתי ועבדתי עם כולם, עבדתי על רעיון לטלוויזיה ופתאום זה לא עניין אותי, לא רציתי להיות קוטנר, רציתי משהו אחר, נהיה מעט צפוף בארץ. לא באתי לכבוש את אמריקה, באתי לחוות. אחת הסיבות המהותיות להחלטה מתחילה מהחשש שלי להיות סאקר של נוחות. אני לא מאמין בזה. אני מאמין שאם אתה לא ממציא את עצמך מחדש ואתה לא יודע להזיז את עצמך מהמקומות הרגילים והנינוחים, אתה נשאר מאחור והופך למשהו אפור כזה. אני אוהב את החיים, לחיות אותם באמת, לקחת סיכונים, להציב יעדים, למצות דברים חדשים וכך הגעתי לכאן וזה היה תחילתו של מסע מעניין".

המסע שלך התחיל בלימודים בניו יורק, לאן הוא הוביל אותך?

"באתי בהתחלה ללמוד בתכנית של עיתונאים בהאנטר קולג'. למדתי שני סמסטרים. בוקר אחד קמתי, הסתכלתי במראה ואמרתי פאק, זה לא בשבילי. חשבתי מה אני אהיה, מראיין טוב יותר? כמה שאלות כבר אפשר לשאול? במקביל אני ובת הזוג שהגעתי איתה לניו יורק ואני נפרדנו. אחרי חלוקה, נשארתי בבית עם פסנתר בעיקר והחלטתי להתפרנס דרך המוזיקה. הופעתי במועדונים עם 'מאחורי השירים', שרתי קאברים עבריים עם הסיפורים שאספתי בגל"צ וארגנתי מסיבות לארגונים קטנים וגדולים".

בונן הקים את מיידלע, חברת הפקות וארגן מסיבות של מוזיקה עברית. "האמת שזה משהו שהתחלתי עוד ב'ארליך' בתל אביב. זה עבד שם יפה וכאן נראה היה לי שיש כאן צמא למוזיקה עברית".

במקביל, הקים להקה והופיע ברחבי העיר. "עם הלהקה שלי 'משה בונן והתקליטים', שרתי קאברים וסיפרתי סיפורים מאחורי השירים, כאלו שאנשים לא הכירו ואני צברתי אותם מעבודה רבת שנים ברדיו. עד היום", הואו מוסיף, "יש לי המון כבוד לעבר, אפילו שזה לא במודה היום להתחייחס לאמנים מפעם, לי זה מאוד חשוב. זו לא אג'נדה, אבל לי זה מאוד יקר כי אני מרגיש שאני חייב לאנשים האלו הרבה מאוד. הם ליוו את הילדות שלי ומילאו אותה בכל כך הרבה צבעים והשראה".

אחד המופעים הזכורים ביותר של בונן בניו יורק היה המופע לזכרו של אריק איינשטיין, ממש אחרי פטירתו. "אריק ואני היינו מאוד קרובים", הוא מספר. "כשהוא נפטר היה עצב גדול מאוד והעליתי מופע כאן בסיטי ווינרי וברחבי ארה"ב עם השירים שלו, הסיפורים והקלטות שהשמעתי מתוך השעות הארוכות בהן ישבנו בבית שלו ודיברנו". בונן ניגש למחשב שבמשרד ומעלה את אחת ההקלטות. בהקלטה נשמעים שניהם צוחקים בקול גדול כשאיינשטיין מספר סיפור מצחיק, על טרנזיסטור שממנו בקע שיר של סטיבי וונדר, על ההשוואה בינם לבינו ובסוף פאנץ, שצריך לשמוע מפיו של איינשטיין כדי לצחוק באמת.

מדוע מלכתחילה השיחות ביניכם הוקלטו?

“זה חומר גלם של המון מפגשים קרובים שלנו. היה חיבור בינינו וגם עם שלו. יש לי שעות של סיפורים וזה ארכיון מדהים".

מה הוא לימד אותך?

"הוא לימד אותי להיות בן אדם. אריק היה אדם ענק. באהבה שלו לפשטות, ביכולת שלו לראות כל אדם באשר הוא, להתסכל לאנשים בעיניים ולאהוב אותם על מי שהם ולא כל מה שמסביב. לפעמים אני מרגיש שהוא ומה שהוא היה נעלם בעולם שלנו ואני שמח שיש לי את ההיכרות והזיכרון הזה".

מוזיקלית הוא השפיע עלייך?

"המון. הוא ורכטר, ושלום, וכספי, אלו האנשים שעשו לי חשק לכתוב, לצאת החוצה".

"אריק ואני היינו מאוד קרובים". צילום: דור מלכה

במקביל לפריחתו העסקית חזר משה לחלום הישן שלו והחל לעבוד על אלבום משלו.

איך נולדה ההחלטה סופסוף לכתוב אלבום עם שירים מקוריים שלך?

"במשך שנים כתבתי שירים למגירה. כשהשמעתי את זה לחבר שלי יועד ניר שעבד עם מוזיקה אינסטרומנטלית, הוא חשב שהשירים מאוד יפים, ואמר לי שחבל שזה נשאר ככה במגירה. ככה החלטנו לנסות משהו ביחד. פנינו לשמוליק דניאל, מפיק מוזיקלי מישראל שהפיק לאמנים כמו דודו טסה, עמיר בניון, שולי רנד בין השאר. היה ברור לי שאם אני עושה אלבום זה יהיה בעברית וההפקה צריכה להיות ישראלית ועוד לפני שהיה לנו אלבום כבר להוציא סינגלים".

"הסינגל הראשון", מתאר בונן, "יצא והתקבל בישראל מאוד יפה. כולם דברו על שדרן הרדיו שחוזר, ראיונות, השמעות, ביקורות טובות, הגדירו את זה כמו 'ארץ ישראל הישנה', ועם כל הבאז הזה הבנו שחייבים למהר ולהשלים את האלבום".

כל ההוויה והעשייה הזו מכוונת לישראל. אז למה בכל זאת אתה עדיין כאן?

"אני מאוד אוהב את העיר הזאת. כל מה שעשיתי כוון לישראלים ולישראליות באופן הכי בסיסי, אני לא באתי לעשותMBA וגיליתי שהפוטנציאל לעבוד כאן הוא ענק. לא רק העבודה המרכזית שלי, אלא גם המוזיקה הישראלית. יש כאן קהל ישראלי גדול מאוד שצמא ואני יכול להוות גשר לגעגוע שלהם לישראל. בלי יומרה או התייפיפות. אני חי פה וחי שם. יש לי מעין נפש חצויה. מצד אחד אני שם, אבל לא יותר מדי באובך הגוש דני ומצד שני אני כאילו בניו יורק סוג של ניו יורקר שחי כאן 10 שנים עם אישה מופלאה ומבין שהחיים זה לא הצמדות לקירות אלא למה שאתה עושה איתם. אני משתדל ללכת עם הדבר הזה ויש לי מזה וגם מזה".

עם שלום חנוך במופע השקת האלבום בישראל. צילום: אורית פניני

בכדי להשלים את העבודה על האלבום נסע בונן לישראל בשנה האחרונה אחת לשישה שבועות. "אני התחלתי אותם כשירי פסנתר בבית, קצת בגישה של בילי ג'ואל אני שלחתי סקיצות באיפון, מתחילים לחשוב, לעבד, אני מגיע לאיזה שבוע לישראל, עושים מרתון הקלטות. לאט לאט גם בנינו סוג של להקת בית, עם אמנים כמו פיטר רוט ועמית יצחק, מיקי גבריאלוב, שמוליק דניאל, יועד ניר. אני ניגנתי בפסנתר ואיתנו הגיעו להקליט אמנים אורחים באלבום. שלומי שבת, שם טוב לוי, שלמה יידוב, אלי מגן, פיטר רוט, יש כבוד גדול מזה?"

במה מתמקד האלבום?

"האלבום עוסק בגעגוע על אדם שנפשו קרועה בין כאן לשם, בין שני צידי הים, עיסוק בנושא הזה של בית, מה זה בית, איפה הבית, נושא שרבים מאיתנו כאן, מהגרים, עוסקים בזה. אנחנו פה או שם? זה נראה לי מאוד אוניברסלי. עשיתי באלבום זום אאוט לשאלה הזו, והגעתי למסקנה שיש גם פה וגם שם ושניהם מופלאים וליבי מתמלא באותה מידה בתל אביב ובניו יורק ויש לי את החופש לבחור".

לאלבום הוא בחר לקרוא "בא הביתה", והוא מסביר מדוע. "האלבום הזה הוא חזרה הביתה, גם החזרה למוזיקה וגם השאלה הגדולה, מה זה לבוא הביתה? ההבנה חילחלה עם העבודה על האלבום. אני לא אומר אני לא פה ואני לא פה אלא מוציא את ה'לא' ואומר אני גם כאן ואני גם שם".

אחרי יריית הפתיחה המוצלחת בישראל, בשבועות הקרובים מתכנן בונן מופע השקה גם בניו יורק, וככל הנראה יתארחו על הבמה לצידו גם כמה אורחים עם קולות מוכרים מהארץ. "זו הייתה הסנונית הראשונה ונראה לאן זה יוביל", הוא מסכם. "מאז הפרסום של השיר הראשון כל פעם יש הפתעות, תחנות רדיו, ראיונות, זה כיף גדול".