טיר,45, הגיעה לארה"ב כילדה בת 11. היום היא מגדירה עצמה 100% אמריקאית ו-100% ישראלית, אבל שנים ארוכות השילוב בין שתי הזהויות הללו היה לא פשוט בכלל. הזהות המגובשת היחידה שתמיד הייתה שם הייתה זו שנשמה סרטים ותסריטים. "מאז שראיתי מארי פופינס הבנתי שאני רוצה לעשות סרטים. תמיד הייתי ליצן הכיתה, היה כיף להצחיק אנשים ולספר סיפורים. היה לי מאוד כיף לספר סיפורים מהדמיון שלי".

טיר מתארת איך חיברה סדרת בילוש שכל הדמויות בה היו תלמידי הכיתה ואחת לשבוע המורה, בישראל, נתנה לה להקריא את הסיפורים לכיתה. אבל אז היא הגיעה לארה"ב וכאן כבר לא היה פשוט כל כך למורה לזרום עם יוזמה יצירתית של התלמידה ולסטות מהמערכת היומית. "בארה"ב זה לא כמו בארץ. כאן הכל כאן פורמאלי. לא היה את החופש הזה. כמהגרת עם מבטא ישראלי הבנתי שלא מקבלים אותי". לטיר היה ברור שקולנוע הוא הייעוד שלה. לשחק, לכתוב, להפיק ולביים. "לספר סיפורים ולהציג אותם תמיד היה הפוקוס. אבל אחרי שלמדתי קולנוע בNYU התייאשתי, הרגשתי שזה תחרותי. היה מאוד קשה, לא היו לי אמצעים ולא היה לי ביטחון. אני חושבת", היא מודה, "שהמעבר מהארץ לארה"ב פגע בביטחון שלי, עדיין הרגשתי זרה ומוזרה. בגיל 22 , עם תואר והמון שאלות, היא מצאה את התשובות דווקא בדת. "היה לי משבר טיפוסי לגיל הזה. פתאום לא ידעתי מה לעשות והגעתי ליהדות אחרי שגדלתי חילונית לגמרי. מצאתי את עצמי בישיבה פמיניסטית אורתודוכסית לנשים".

איך חזרת מישיבה אורתודוכסית לסצינה הקולנועית?

"אני מניחה שעשיתי מעגל שלם. כשהייתי ילדה הבטחתי לעצמי שאם בגיל 27 אני עדיין לא מגשימה את החלום שלי לעשות סרט, אני לא דוחה אותו יותר. כמובן שזו הייתה הבטחה ישנה שלי ועדיין לקחתי אותה איתי. בגיל 26 כשאני עדיין בישיבה אני זוכה לטלפון. אז היו אלו טלפונים ציבוריים ועל הקו היה בחור ששבע שנים קודם קנה ממני תסריט. הוא התקשר להודיע לי שמצא מימון ויפיק את הסרט . הוא רצה שאקח חלק וכשאמר שיום הצילומים הראשון יהיה ביום ההולדת ה-27 שלי היה ברור לי ששם אני צריכה להיות”.

"התלמידים שלי מצילים את העניין". אלה והתלמידים

עם הקאמבק לעולם הקולנוע והיצירה, הישיבה הפכה לזיכרון רחוק אבל במבט לאחור, בלי שום חרטות. "לאט לאט עם השנים חזרתי לאורח חיים חילוניים אבל אני שמחה שלמדתי את היהדות לעומקה, לא עזבתי מתוך ברוגז, אני מאוד מעריכה את זה אבל אני לא חיה ככה".

בעשור האחרון טיר מיאנה לשבת ולהמתין להזדמנות, היא פשוט יצרה אותן עבור עצמה ועבור אחרים. "הקמתי בית ספר קטן, ה- Independent Film School,. אני רואה בזה החלטה של שראלית שפשוט יוזמת ועושה. התלמידים שלי ", היא מוסיפה, "הם הסיבה שהצלחתי להפיק סרטים, הם עובדים על הסרטים שלי וכשאני לא מצליחה לאסוף כסף ואני אף פעם לא מצליחה, התלמידים שלי מצילים את העניין ואנחנו מגייסים מימון. הקמתי קהילה באופי ישראלי לבית הספר האמריקאי שלי ולכן אנחנו מאוד קהילתיים".

בעזרת מלגה שקיבלה הפיקה ב-2008 את הסרט הראשון שלה, SUMMER RAIN. הסרט הזה, עוסק בימים שבהם חייה השצנו, ימי ההגירה מישראל לארה"ב. הסרט זכה להצלחה גדולה, עם פרסים ולמעלה מ-350,000 צפיות ביו טיוב.

מה לדעתך הפך סיפור הגירה של ילדה מישראל להצלחה גדולה כל כך?

“זה סיפורעל ילדה בת 11 שמגיעה לארה"ב, וכותבת מכתבים לחברה הכי טובה שלה בארץ ואיך היא מסתדרת עם הפרידה. אני חושבת שבסרט מתבטאים רגשות הפרידה שמהדהדים לכל אחד, כל סוג של פרידה, של התחלה חדשהץ אנשים שצופים בסרט פונים אלי ומספרים על החיבור שלהם לסיפור, לא משנה איזו פרידה הם חוו".

הסרט תיאר את הסיפור של אלה. "הייתי שבורה מהניתוק מהארץ, הייתי בשוק. לא ידעתי אנגלית והיה לי קשה ללמוד. אני זוכרת כמה הייתי גאה כשאמרתי את המשפט הראשון שלי באנגלית The Blue Door כשהבנתי שבאנגלית הצבע בא לפני הדלת. מה שמצער אותי", היא מודה, "זה שלא הייתי גאה במי שאני, כי ניסיתי להתאים את עצמי. כששאלו אותי, למשל, אם כל הישראליות מכוערות, לא עניתי. גדלתי בישראל של שנות השבעים, כששיחקנו במגרשי חול, בחמש אבנים, עם סנדלים ומכנסים קצרים. משם להגיע לווסט הארטפורד, קונטיקט, לכתה שבה כולם אמריקאים, חוץ מילדה וייטנאמית אחת. באופן טבעי התחברתי אליה, היא זאת שלימדה אותי אנגלית".

"אני תמיד משחקת הסרטים שלי". אלה טיר בסצינה מהסרט

הסיפור של אלה גרף פרסים ב-140 פסטיבלים ברחבי ארה"ב וכך הצליחה להפוך אותו לסרט באורך מלאform letters באורך 100 דקות. “הסרט הארוך הוא על ההתאקלמות בארה”ב. כשאני עברתי התחברתי עם מהגרת מויאטנם והסרט התמקד בחברות הזו, חברות שנמשכת עד היום”. מאז ועד היום היא ממשיכה להפיק, לכתוב תסריטים לביים וגם לשחק בכל סרט שלה.

איך את בוחרת את התפקידים שלך בכל סרט שאת יוצרת?

"זה משתנה. אני תמיד משחקת משהו בסרטים שלי. היתה לי מורה למשחק ששאלה למה אני כותבת לעצמי תפקידים משניים ודירבנה אותי לשים אותי בתפקיד מרכזי וזה טוב שהיה לי זמן להתבשל ולהצליח לשחק ראשי וגם לביים ולהפיק".

ובימים אלו, בסרט החדש שכבר הספיק לקטוף פרסים וביקורות חיוביות מגיעה אלה לתפקיד הראשי בהחלט. "התחלתי לכתוב את התסריט לפני כמה שנים. הייתי תקועה עם תסריט אחר שההשראה לא באה אליו ופתאום ההשראה הגיעה לרעיון הזה וכתבתי את הסרט בכמה ימים. כתבתי אותו עבור שחקנים מוכשרים בבית הספר שלי שלא מקבלים תפקידים מספקים. בכלל לא עשיתי אודישנים כי ידעתי מי ישחק מה. כל זה היה בזריזות. הזמנתי אותם לקרוא כולנו נדלקנו והחלטנו להפיק אותו".

בעזרת מימון המונים באינטרנט, ובעזרת התלמידים בבית הספר שתמכו בפרויקט, התסריט הפך לסרט. "בסרט אני משחקת אישה שגרה 600 שנים בעתיד. בחברה הזו אין אלימות, אין מלחמות, אין עוני, אין אפליה, גזענות. היא מעולם לא ראתה בני אדם פוגעים באחרים. אחרי שנקלעה לתאונה היא מגיעה בטעות לעולם שלנו. כשהיא מגיעה היא מנסה לגייס אנשים שיעזרו לה לחזור ומניחה שהם אנשים כמו שהיא מכירה. זה מוביל לשלל מפגשים קשים שגורמים לה להבין את המאמבקים והמלחמות שלנו".

מה חשוב לך שיקחו מהסרט?

"המסר של הסרט הוא שלא רק שמציאות כזו אפשרית, היא בלתי נמנעת. אם אנחנו רוצים לשרוד עלינו לבנות חברה שמתאימה לבני אדם".

"נדלקנו והחלטנו להפיק את הסרט".

יש מי שיגידו שאנשים צריכים את האקשן ויחסי הכוחות בחיים.

"אני חושבת שזה מה שמלמדים אותנו ואנחנו חושבים שזו עובדה, אבל אני מפקפקת בזה. פעם חשבו שנשים לא יכולות להצביע. אני חושבת שאלימות, גזענות ותאוות בצע הם דברים שיכולים להימנע, זה בידיים שלנו".

איך הסרט התקבל עד כה?

"מישהו אמר לי שהוא ציפה לסרט מחמם לב, אבל זה היה שובר לב. הסרט מציג תמונה גדולה בהרבה יותר ממה שאולי היית מדמיינת.בינתיים הסרט לא הציג בשום פסטיבל מבלי לקבל פרס, והחל מסוף החודש נציג גם בבתי הקולנוע".