ממחזר את הכיבוש, ואת עצמו
סרטו החדש של עמוס גיתאי "ממערב לירדן" מבקש להציף מחדש את הדיון בעוולות הכיבוש – אם לא עבור הקהל הישראלי, אז זה הבינלאומי. אלא שהבמאי הוותיק לא מחדש דבר, מתעקש להתבונן מהצד בנשים שמנהלות את הסכסוך, בעיתונאים שמסקרים אותו - ובעיקר בעצמו. המבקר אמיר בוגן עם הפרטים
מיחזור חומרים הוא תופעה ידועה אצל קולנוענים, במיוחד אלו מהזן הדוקומנטרי. אפשר להבין אותם. אתה מקדיש את כל כולך לפרויקט. מצלם במשך שעות, ימים, לפעמים שנים. מתעד אנשים, מקומות, רגעים חד פעמיים. ואז מנפה את רובם ונשאר עם שעה וחצי של סרט מוגמר. מה עם החומרים שנותרו בחדר העריכה? בדרך כלל זה הולך לגניזה - בהארד דרייב בבוידעם. לפעמים יש הזדמנות לשלוף אותם. לפעמים ההזדמנות הזו מאולצת. כך במקרה של "ממערב לירדן", סרטו של עמוס גיתאי. שבוודאי יתעקש לקרוא לו סרטו החדש.
"ממערב לירדן" שהוקרן לראשונה במסגרת שבועיים של במאים בפסטיבל קאן מבקש באופן מוצהר לסגור מעגל פנימי בתוך יצירתו התיעודית של גיתאי הוותיק, שנע לאורך הקריירה שלו בין העשייה הדוקומנטרית לעלילתית. הפעם הוא שב לשיטוטיו בשטחים במהלך "יומן שדה" מ-1982, ולראיון מצולם שערך עם יצחק רבין ב-1994, במעין בליל לא הוגן של חומרים לא ממוקמים בתקופה או בהקשר. קטעים אלו שמאכלסים את חלקו הראשון של הסרט אמורים למצב את הקהל על ציר הזמן לצורך השוואה למצב כיום, כפי שרואה אותה גיתאי.
עמוס גיתאי, מתוך סרטו "ממערב לירדן".
החומרים המצולמים נשאבו מן העבר הרחוק של גיתאי, המוזיקה מהעבר הקרוב. הנעימה הנהדרת שהלחין עמית פוזננסקי לסרטו העלילתי המרשים של הבמאי "רבין – היום האחרון" (2015), משמשת אותו גם פה. בראיונות עם רבין בפתיחת "ממערב לירדן", וכן כשהמצלמה שלו מלווה את עצמו במסעותיו בין לשכות פוליטיקאים עכשוויים, סיורי "שוברים שתיקה" בחברון, ובהתנחלות תקוע - שם צילם גם כמה סצנות ב"רבין – היום האחרון". הראיונות שגיתאי מקיים עם שלל דמויות ידועות יותר או פחות, אמורות לעדכן אותנו בנעשה בשטחים, להציף מחדש את הדיון בעוולות הכיבוש שהתפוגג מסדר היום הציבורי בישראל, וצץ, אם בכלל, רק במדינות אירופה. אולם למעשה, נראה כי הראיונות – בהם נוכח גיתאי וממלא את המסך בדמותו ובקולו – נועדו לעדכן אותנו בנעשה בעולמו שלו. להציף מחדש את הדיון ביצירתו שהתפוגג מסדר היום הציבורי בישראל, וצץ, אם בכלל, במדינות אירופה.
גיתאי סובל מחוסר פרגון, לא בהכרח מוצדק, בתעשיית הקולנוע הישראלית, אך יצירתו זוכה להערכה אדירה באירופה. הוא נחשב לבן בית בפסטיבל ונציה בו הציג שוב ושוב את סרטיו, ועתה הוא חוזר גם לפסטיבל קאן עם יומן אישי תחת מסווה של סרט פוליטי. בכך בא לידי ביטוי חטא היוהרה בו מאשימים אותו רבים בישראל. כך או כך הסרט הרווי בקלישאות כיבוש אינו מלמד אותנו משהו חדש על המצב הנוראי בגדה המערבית והעתיד העגום שצפוי למדינה שלנו ושלו. לא בטוח שזה משנה משהו לבמאי, שמכוון את המציאות המצולמת בסרטו צופים אירופים שלא בהכרח נמנים על הקהל של חדשות 2. על כן הוא גם מרשה לעצמו להתרשל, לא לדייק, ולערבל תכנים. גם כך הוא העוגן של הכל, זה הסרט שלו על עצמו.
"הכיבוש הוא רע וצריך לסים אותו לפני שיסיים אותנו". גיתאי
"ממערב לירדן" נפתח כאמור בחומרים תיעודיים של גיתאי מדרום לרצח רבין. המפגש האינטימי שלו עם ראש הממשלה מזכיר ראיונות טלוויזיונים חדשותיים ממהדורת מבט מהניינטיז, ובמידה מסוימת גם את הראיון עם שמעון פרס שפותח את "רבין – היום האחרון" (פרס עצמו נעדר לחלוטין מהסרט הנוכחי). המפגשים שלו מן העבר עם התושבים הפלסטינים כבר פחות אינטימיים, וביניהם גם כמה רגעים מטרידים בהם גיתאי פונה אל צבר של מקומיים קולניים מתוך חלון המכונית שלו. רגעים המדמים מחווה של אציל אדיב המושיט יד ממרכבתו אל האספסוף, כביכול כאקט של הבנה והזדהות. ומאחוריה מבצבצת התנשאות.
החומרים העכשוויים שהם לבו של הסרט כוללים ראיונות אולפן עם סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, חברות הכנסת ציפי לבני ותמר זנדברג, העיתונאים ארי שביט ובן דרור ימיני, וגם יציאה לשטח עם גדעון לוי ואלכס ליבק בסיוריהם בחברון, או כמלווה בסיור של "שוברים שתיקה". המסרים ברורים וכאמור קלישאתיים – מ"הכיבוש הוא רע וצריך לסיים אותו לפני שיסיים אותנו" מצד שמאל, ועד "כיבוש? מה זה כיבוש? זו ארץ האבות שלנו ויש לנו זכות מלאה להיות בה" מצד ימין. לא משהו שלא שמענו בעבר או ידענו הרבה לפני.
הרושם מצפיה ב"ממערב לירדן" הוא שהמאבק מונע על ידי נשים.
בתוך בליל הקלישאות הישנות בהן אנחנו מורגלים ממהדורות החדשות, בולט רגע מביך אחד בראיון עם ציפי לבני המספרת למצלמה שמדיניות ממשלת הימין היא לא מה שהוריה חינכו אותה אליו בילדותה. סתם כך, ללא הקשר או הסבר. גיתאי לא טורח לספק מידע לצופים. כאילו שמצופה מהקהל הבינלאומי להתעדכן מראש בקורות משפחתה של הפוליטיקאית הישראלית שגדלה בבית של יוצאי האצ"ל – פרט שנשמט מתוך הסרט. מילא חוסר התנופה והמקוריות, אבל מדובר במופת של עריכה רשלנית.
אם יש זווית מעניינת שעולה מהפאזל השטוח שהוצג בקאן, היא הזווית הנשית של הסכסוך – שספק אם גיתאי כיוון אליה, או מודע לקיומה. הרושם מצפיה ב"ממערב לירדן" הוא שהמאבק על פיסת הארץ הזו מונע על ידי נשים. אלו המושכות בחוטים. חוטובלי מצד ימין כנציגת הממשלה, לבני וזנדברג כאופוזיצה מצד שמאל. מנכ"לית "שוברים שתיקה" יולי נוביק מציגה את הצד האזרחי המתנגד, וכך גם רובי דמלין – אמו השכולה של החייל דיוויד דמלין שנרצח ב-2002 על ידי צלף בסמוך להתנחלות עפרה (סיפור שעובד ב-2014 לסרט עלילתי פלסטיני מאת הבמאית נג'ווה נג'אר) – שמתעקשת לקשור קשר עם אמהות שכולות פלסטיניות. וכך גם במקרה של קבוצת פעילות של בצלם, הלומדות כיצד להשתמש במצלמה בתנאי שטח מול חיילי צה"ל. הן יודעות שהמצלמה היא נשק, וכך גם גיתאי – אלא שבמקרה שלו הנשק לא בהכרח מכוון.
הצד הגברי של הסכסוך מיוצג ב"ממערב לירדן" מהצד של העיתונאים. המסתכלים מהצד. הפובליציסט בן דרור ימיני מבית ידיעות אחרונות, ארי שביט ואלוף בן מבית הארץ ממנו יוצאים גם אלכס ליבק וגדעון לוי שמודה "כל מה שאני יכול לעשות זה לכתוב". הם מחווים דעות, חוזרים על סיסמאות מוכרות ומנדבים לנו את נבואות האימה שלהם, ונשארים סבילים בצד, אל מול הפעילות הנשית. וכך גם גיתאי עצמו כמתבונן על המצב, ובעיקר על מצבו שלו.
וכך גם מעל הבמה בבית הקולנוע בקאן, אחרי הקרנת הבכורה. גיתאי ניצב מעליה והתייחס לביקורה של מירי רגב, שכידוע קפצה לריביירה הצרפתית כדי לעשות סיבוב דאווין על השטיח האדום עם שמלה לבנה ועליה הדפס של ירושלים העתיקה. הביקורת על שרת התרבות חובבת הפרובוקציות גדולה ומוצדקת. תפנוקים והנאות בצד, הביקור שלה נועד למטרות תעמולה למען המדינה בחו"ל, ובעיקר למענה בתקשורת הישראלית. מבחינה זו גיתאי הוא תמונת המראה שלה, אבל היא – כמו הנשים בסרטו לפחות חותרת משהו. פעילה. והבמאי הוא רק מתבונן מהצד, ולא לעומק. הוא לא עושה משהו למען העתיד, מקסימום פונה אל העבר. של עצמו.
גיתאי. "ממערב לירדן"
מומלצים
