את ספיידרמן אתם מכירים די טוב. בין אם עשיתם איתו היכרות ראשונה בשנות ה-60 מעל דפי הקומיקס של מארוול, צפיתם בו בגרסת האנימציה הטלוויזיונית בשנות ה-80, או חזיתם בו על המסך הגדול בגילומו של טובי מגווייר – אתם כנראה לא ממש זקוקים לעוד בלוקבאסטר שמבוסס על דמותו של נער הפלא פיטר פארקר, פופולארי ככל שיהייה. היה לכם די הותר וממנו, כפי שגם העידו שני הפלופים האחרונים של "ספיידרמן המופלא" בכיכובו של אנדרו גרפילד. אז אולי די?

אתם אולי לא זקוקים לעוד סרט ספיידרמן, אבל ראשי חטיבת הקולנוע של סוני נואשים לאחד כזה, ולמען האמת נואשים באופן כללי. סדרת הכישלונות האחרונה של האולפנים ההוליוודיים גררו הפסדי ענק של התאגיד הבינלאומי, שהולך ומאבד עניין בתחום. אם יש הצדקה להמשך העשייה הקולנועית של סוני - דרך חברת הבת קולומביה, האמונה על הפקת סרטי איש העכביש - היא תצוץ ותעלה עם תגובת הקהל לאתחול המחודש של גיבור העל ב"ספיידרמן: השיבה הביתה" (Spider-Man: Homecoming)

מדובר באחד הנכסים האחרונים שנשארו בידי סוני, וככל שניתן להתרשם כרגע - קצת פחות משבוע לפני יציאת הסרט בארצות הברית ובישראל - הוא הולך להתממש באופן מוצלח הפעם. ההייפ מעורר ציפייה ללהיט מדליק במיוחד שקיבל את אישורם של המבקרים האמריקאים שמרעיפים שבחים. ואפילו אני, כאחד שמעולם לא נשבה בקסמו של ספיידי, מצטרף אליהם פה.

תחת הכסות של סרט קומיקס, "ספיידרמן: השיבה הביתה" מתנהל כדרמת נעורים קומית עם טוויסט אקשן בטעם טוב. לא משהו שגרתי בזירת הסופר-הירוז הרעשנית הנהוגה כיום בהוליווד. רוב גיבורי העל שבאים מתוכה הם דמויות גדולות מהחיים עם כוחות אדירים שמתייצבים מול קטסטרופה עולמית הממשמשת ובאה. זוהי הנוסחה המקובלת של הז'אנר, ואליה התמסרה גם סאלי ג'נקינס ב"וונדר-וומן" שלה. במאית אישה או לא, אין לכך חשיבות מבחינה זאת. מי שכן חורג מהפרוטוקול הוא ג'ון ווטס האלמוני שהופקד על תחיית איש העכביש. הקולנוען בן ה-36 מביא עמו רעננות, הרפתקנות, אבל גם ריסון מבורך. בסרטו ההוליוודי הראשון (והשלישי בסך הכל) הוא הצליח לאזן היטב בין רוח נעורים קלילה, תהליך התבגרות מכביד, הומור חביב, ואקשן תזזיתי. אפילו שיח סוציו-פוליטי יש פה. כל הקורים העדינים נטווים לכדי רשת לא מורכבת במיוחד, אבל מהנה מאוד. אין מה להגיד, הפעם סוני שיחקו אותה. כמובן שהם לא היו מצליחים לעשות זאת לבד. לא בלי תמיכת מארוול.

סוני כבר עשו זאת בעבר עם הטרילוגייה הראשונה והמצליחה של הבמאי סם ריימי וטובי מגווייר, אבל הטרילוגייה המחודשת "ספיידרמן המופלא" בכיכובו של אנדרו גרפילד אכזבה בקופות ונחתמה ב-2014 אחרי שני סרטים בלבד. פתאום הבן המועדף של מארוול לא נראה כל כך מוצלח, לפחות לא תחת המשפחה האומנת שלו בסוני. מי שנחלצו לעזרה הם ההורים הביולוגיים. במקום לתבוע חזקה על הדמות, הציעו נציגי מארוול למתחרים משמורת משותפת.

בתום משא ומתן מורכב הוסכם שאיש העכביש יושק מחדש דווקא ב"קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים", בו צץ לרגע ספיידי החדש בגילומו של טום הולנד, אז בן 19 הפעם השחקן הבריטי הצעיר מככב בתפקיד הראשי, בהפקה שמובילים אולפני קולומביה פיקצ'רס מבית סוני, אך זו לא מתרחשת בחלל ריק.

סיפור הרקע מבוסס על מעללי הנוקמים של מארוול. טוני סטארק, הלא הוא איירון-מן (רוברט דאוני ג'וניור), לוקח חלק פעיל בעלילה כפטרון של פארקר הצעיר. כפי שהוא מספק לפיטר חליפה משוכללת ומרובת גאדג'טים, כך נציגי מארוול ציידו את עמיתיהם בסיפורים ודמויות מהטריטוריה הבדיונית שברשותם, ובכוכבים בשר ודם כמו דאוני ג'וניור ואחרים שיגלמו אותם.

ההלחמה המחודשת של ספיידרמן לסביבתו הטבעית מהקומיקס (ומכאן השם "השיבה הביתה"), מעניינת לא פחות מהעלילה עצמה. היא גם מקדמת אותה ללא משחק מקדים מיותר על קורות חייו הבדיוניים של פיטר וקורות קורי העכביש שלו. אתם מכירים אותם מספיק טוב. הנחת מוצא זו עומדת מאחורי ההחלטה של ווטס וצוות התסריטאים עליו הוא נמנה (ומונה לא פחות משישה!!! כותבים), לוותר על נסיבות יתמותו של הנער החביב מקווינס, ואיך זכה בכוחות על. שמענו, ראינו, מיצינו. אפשר להמשיך הלאה.

ואכן, "ספיידרמן: השיבה הביתה" ממשיך הלאה. מאיפה? מאירועים מכוננים מהעולם של "הנוקמים". בעצם, המפגש הראשון שלנו עם גיבורנו בסרטו החדש הוא בסרט בתוך סרט – בו תיעד עצמו פיטר במהלך אותו קרב אדירים מ"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". בהמשך יצוץ טוני סטארק מדי פעם. זוהי תזכורת לכך שספיידי, שלוהק מלכתחילה למחנה איירון-מן, הוא בעצם בן חסותו.

"ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא סרט גיבורי על בהגדרה, אך מתנהל כדרמת נעורים. פיטר לומד לאזן בין חובתו לכלל החברה לבין חובתו לעצמו ולחייו הפרטיים. הוא מחויב מדי לתפקיד שלקח על עצמו כמגן השכונה, ומזניח את חיי החברה שלו בהמתנה לצו קריאה מפטרונו. הוא אמנם רק בן 15, אבל נתפס כשליח ציבור בעיני עצמו, חייל מורעל שנכון תמיד לעשות מילואים. פעילות בית ספרית, מסיבות, חברים, אפילו אהבה – הכל נמצא בסדר עדיפות נמוך יותר. ברור שהוא הטמיע את האמרה המזוהה ביותר עם דמותו של ספיידרמן - "עם כוח רב מגיעה אחריות רבה" (With great power comes great responsibility). סטארק, שבגילו המתקדם לא החליט עדיין אם הוא פלייבוי או מגן האנושות, מעדיף שבן טיפוחיו ישקיע בינתיים בחייו הפרטיים.

ומה יש בחייו הפרטיים של פיטר? לימודים, תחרות ידע כללי, חבר טוב אחד, יריב מעצבן בשם פלאש, קריפית מוזרה וצינית, וכמובן גם מושא אהבה חיננית במיוחד. הדינמיקה בין כל אלה מזכירה קומדיות נעורים מהסוג של ג'ון יוז מהאייטיז (ובסרט יש מחווה קצרה לסרטו "שמתי ברז למורה" מ-1986). כמובן שבית הספר הניו יורקי עבר המרה על פי תקן הפוליטקלי קורקט של ארצות הברית העכשווית, והדמויות שבו אמורות לשקף את המגוון האתני האמריקאי. בכיתה של פיטר יש אסיאתי, היספאנים, אפריקאים, ומעורבים למיניהם. במסדרונות בית הספר אפשר להבחין אפילו בצעירים חסידים. כמובן שהפרוטגוניסט שלשמו התכנסנו הוא צעיר וואספי חיוור. רוצים גיבור על אפריקאי? תמתינו עוד קצת ל"הפנתר השחור" של מארוול שיצא בשנה הבאה.

הולנד המוכשר שובה לב ומשתלב היטב כפיטר בשכונתו בקווינס ללא כל שמץ של מבטא בריטי. אבל הברומטר של סרט גיבורי על טוב מגיע דווקא מכיוון הנבל, ובמקרה זה מייקל קיטון תורם לו תרומה אדירה. הוא מיטיב לגלם את אדריאן טומס, קבלן שעובד בפינוי ההריסות ופונה בלית ברירה לפושע, לאחר שפרויקט שלו מועבר לתאגיד סטארק, מה מותיר אותו ואת פועליו חסרי כל. כדי לדאוג למשפחתו ואנשי צוותו, הוא נוקט ביוזמה קיצונית, נפשעת ממש. הוא משתמש בידע הטכנולוגי שברשותו, כדי ליצור כלי נשק מסוכנים. הוא אף מתקין לעצמו כנפיים מכניות שמאפשרות לו להמריא ולתקוף מתוך עליונות אווירית. זוהי אילוסטרציה של מאבק פרולטריון שיוצא מכלל שליטה, אבל מותיר את הנבל כדמות שניתן להזדהות איתה, אפילו לחבב. הוא איש פשוט, בעל נאמן לאישה אפריקנית-אמריקאית ואב אוהב ומחויב לבתו. הפעילות העבריינית שלו כשהוא עוטה את דמות הנבל, המכונה וולצ'ר (נשר), היא מימוש של התנגדות אלימה אך צודקת של אנשי צווארון כחול כמותו בבעלי צווארון הלבן כמו סטארק.

בניגוד לסרטי גיבורי על שמסתיימים בחורבן עצום, זכר לקרב בין טובים לרעים דמויי אלים, העימות בין איש העכביש לנשר הוא כמעט אינטימי. וולצ'ר הוא נבל אנושי בעל כוח מוגבל, ומכך גם יש לו אחריות מוגבלת, וגם נזק מבוקר. מדובר באדם פשוט שמונע ממחויבות למשפחתו ולרעיו הפועלים, וכן מאנרגיות נקם שכולנו יכולים להזדהות איתן. נגד מיליארדרים שחצנים כמו סטארק או לחילופין בעלי רשת מקדונלדס ריי קרוק שקיטון עצמו גילם לאחרונה ב"המייסד". נזכיר כמובן שהשחקן הוותיק גילם בצעירותו את באטמן, ואף חזר להתפלש לא מזמן בז'אנר גיבורי העל ב"בירדמן" – הסרט זוכה האוסקר שהחזיר אותו לתודעה.

מן הסתם דמותו הקולנועית של וולצ'ר עוצבה בהשראת בירדמן. שניהם מכונפים ואת שניהם מגלם קיטון, וזה מתחבר להתכתבות הבלתי פוסקת של "ספיידרמן: השיבה הביתה" עם גיבורי על ודמויות אחרות מהתרבות הפופולרית. יש קריצות ברורות ומכוונות לגיבורי העל של מארוול, ובעיקר לקפטן אמריקה שדמותו – הקומית לשם שינוי – צצה לכל אורך הסרט ובעיקר בסוף סופו (תהיו סבלניים ותישארו עד לסיום רול הקרדיטים, זה שווה את זה. יותר מכל בונוס פוסט-קרדיטים אחר). חדי העין יבחינו במחווה למגווייר וספיידרמן שלו בסצנה המתרחשת על המעבורת לסטייטן איילנד. חדי האוזן יזהו את בדיחה על חשבון באטמן – ההוא מהמחנה של DC קומיקס. ויש כמובן הצדעה ל"מלחמת הכוכבים" כי אי אפשר אחרת, במיוחד כשמדובר בטינאייג'רים חנונים כמו פיטר וחברו נד (דרך אגב, דמות מיותר ומעצבנת מהזן של ג'אר ג'אר בינקס). וכמובן שזה רק מקרי שאת הקול הנשי הבוקע מחליפת ספיידרמן מספקת ג'ניפר קונלי, אשתו בחיים של פול בטאני שדיברר את מחשב העל JARVIS מתוך חליפת איירון-מן.

במידה רבה "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא אותו גיבור בשינוי אדרת. פיטר פארקר של הולנד הוא אותו נער צעיר ונלהב, לעתים מבולבל, ותמיד מחויב למשימה. יש לו כוחות על אבל גם חליפה חדשה ומשוכללת עם שלל אופציות קטלניות יותר או פחות. הוא תוהה האם כוחות העל שלו נובעות מתוכו או נגזרות מהחליפה המשודרגת שלו. זוהי התלבטות שגם נציגי סוני צריכים לתהות עליה