את המושג 'שואה ותקומה' כולנו מכירים. הוא שגור בפינו כבר שנים ארוכות, אבל כמה באמת יצא לנו לחשוב על המשמעות שלו. על האנשים שבאמת צריכים היו לחיות אותו, לצלוח את המעבר הזה משואה קשה, כואבת, מפלצתית, כזו שצילקה את כל מה שידעו קודם, כזו שהשאירה אותם נטולי כל, יתומים בעולם?

כשאנחנו מתגאים לחשוב על השואה והתקומה, חשוב שנזכור את כל אלו שקמו, הקימו ואת הבלתי יאומן עשו כשהזיכרונות והכאב מעולם לא נעלמו.

בספרה החדש,"והם רוקדים וואלס", מתארת ורדה בן דב את סיפורה של אימה, בתיה, שחיה בצל הכאב הגדול של השואה. "אמא לא עברה את השואה על גופה, אבל היא עברה אותה על נפשה", מספרת בן דב בראיון ל’ידיעות אמריקה’, מביתה במונטריאול. מאז ומעולם עסקה בכתיבה. היא למדה ספרות ועיתונות בבר אילן, אבל עד עכשיו הכתבים והסיפורים שלה נשארו בעיקר במגירה. את ספר הביכורים בחרה לכתוב על אמא שלה, שנפטרה. "הספר הוא תולדה של החיים שלי. הוא על החיים בבית של אמא שנולדה באוסטריה ועברה לישראל. הוא נולד מההתבוננות שלי בה. מהסיפורים שהכרתי וממי שהיא הייתה. הסוף", היא מוסיפה, "הוא הסוף שבחרתי לתת לה, סוף שכל כך רציתי שתזכה בו".

בשנת 1939, ממש לפני שהתחילה המלחמה, הגיעה אמה, כילדה צעירה בת 13 לישראל, במסגרת עליית הנוער של הסוכנות היהודית שהעבירה ילדים יהודים לישראל ערב פרוץ המלחמה. אחות אחת כבר הייתה בישראל, אבל האחים האחרים והוריה נשארו מאחור.

בזמן שהשמועות על המתחולל באירופה מטפטפות אט אט ליישוב בארץ, אמה של ורדה שהתה בבית משפחה שאירחה אותה בתמורה לעבודתה בכפר. "הילדים עשו כל מיני עבודות בתמורה לשהות שלהם, לאוכל, אבל לא הייה חום או רגש".

עטיפת ספר הביכורים של בן דב. 'והם רוקדים ואלס'

כשאמה עברה למקווה ישראל, היא הכירה חברות בגילה שהפכו למשפחה, והתופת ממעבר לים הפכה ברורה וקשה יותר. "התחילו להגיע ניצולים ואמא התחילה לשמוע מה קרה שם. היא שלחה מכתבים לצלב האדום. לא ידעה היכן עליה לחפש. הם היו משפחה ענקית לפני המלחמה. אני זוכרת אמא מלאה שמחת חיים, אבל בוכה בכי שקט ועצור במטבח, אמא שהרבה פעמים מנתקת קשר רגשי, אמא שנמצאת ואיננה. החיפוש שלה, תחושת הניתוק, מעולם לא עזבו אותה".

מה רצית שידעו עליה?

"רציתי שידעו את מה שבאמת נשאר עם הניצולים, מה באמת עבר על מי שאיבד את הכל. שידעו שלא כל מי שעבר את הנתק הביולוגי מהמשפחה, באמת עשה נתק רגשי. הוא בא לארץ, בנה לו חיים וזהות, הקים משפחה אבל מבפנים לא בהכרח הכל נראה היה טוב כמו מבחוץ. המון אנשים שהגיעו משם (ככה גם קראנו להם כשהיינו ילדים), לא חיו באמת, בפנים היה חור מאוד גדול".

בספרה מתארת בן דב את המסלול הבלתי נתפש שעשתה אמה, כמו רבים כל כך שעלו לארץ בלי משפחה ובלי כל. ילדה בת 13 שגדלה ולמדה שהיא לבד בעולם, ובכל זאת תיעלה את כוחותיה להמשיך הלאה, להקים משפחה. "הרצון, אמרה אמא שלי עוד בשנת 43’, ינצח הכל. זה היה הרצון שלה להמשיך הלאה. זה המשפט שליווה אותה כל החיים".

איך גילתה מה עלה בגורל המשפחה?

"היא שלחה מכתבים לצלב האדום. בתוך כל הכאוס הנורא הזה, הגרמנים שמרו ותיעדו הכל והיא גילתה כך שאביה נמלט לפולין, נתפס והוצא להורג. אמה ושלוש מאחיותיה היו במחנה ההשמדה ואחיה נמלט בגיל 16 ללונדון".

"הרצון ינצח הכל". ורדה בן דב

קולה של ורדה לא נשמע לאורך הסיפור, אבל את דמותה של אמה, היא משחזרת מנקודת מבטה של בת אוהבת ומודאגת. "את הסיפור אני מנסה לספר בכל זאת דרך העיניים שלה. בעמודים הראשונים אני, בתור הילדה שהייתי, מציגה את אמא שלי בתיה ומתחילה את סיפורה מאותו רגע שבו אוסטריה הצטרפה לרייך, אותו הרגע שבו מחיים רגילים וילדות שמחה, חייה השתנו ללא היכר. היא ראתה את השינויים, את כל הדברים שקרו מסביב".

למה בחרת לשנות את סוף הסיפור?

"בחרתי בסוף שרציתי שיקרה. אחד הזכרונות החזקים שלי הוא משנות ה-50, בימים בהם כל הזמן הקריאו ברדיו שמות ניצולים, ואמא ישבה והאזינה בדריכות. אני הייתי שם איתה והמוח הקודר שלי התפלל כל הזמן לפגוש את אחד מהם. לכן את הסוף שיניתי לסוף טוב".

לא מזמן, נפטרה אמה בתיה בגיל 88 אחרי שנים ארוכות עם דימנציה. "היא כבר הייתה במצב קטטוני ולא הכירה אותנו. באותן שנים היא חזרה לפתע לדבר גרמנית. את הספר היא לא הספיקה לקרוא".

מי היית רוצה שיקרא את הספר?

"הספר מיועד לכל השכבות. זה רומן היסטורי, סיפור אהבה, מתאים לכל אחת ואחד מגיל 16-80. כל אחד יכול לקרוא ולהבין את הסיפור, את התמונה, כשהוא חווה אותה דרך העיניים שלה. במידה רבה זה סיפור שמתאר את סיפור המדינה. מדינה שמתפתחת יחד איתה. תקומה הייתה מטרה עליונה. היה עולם שלם בעיניים של האנשים האלו שהתרסק ונעלם. זה לא ספר שואה, זה ספר תקומה, בניה, הוא חושף לא מעט סיפורים על השואה, אבל בעיקר מה היה אז בארץ. מעולם לא יצא ספר על העפלת הנוער שהגיעה אז לארץ, מה הילדים האלו הרגישו. איך הם הצליחו להתמודד עם כל מה שקרה. אני נותנת לכל אלו, הנוער, השליחים, המפקדים והמדריכים, שחלקם נהרגו במלחמות, את הביטוי. אני מציגה את הזוויות של כולם. המבט שלי סובייקטיבי, ברור לי שכל אחד יראה שם משהו אחר".

"מולדת לא עוזבים. גם תמורת זהב וכסף. זה קונטרסט לחיי". בן דב

עם פרסום הספר, פרסם גם נשיא מדינת ישראל רובי ריבלין מכתב המלצה ובו הוא מתאר שהספר הוא ספר חובה במסגרת 'והגדת לבנך'. "זה ספר מרגש עם קשר רגשי שגם נוצר בין הדמויות לקוראים, משלב דמעות של כאב ודמעות של שמחה. הצורך לכתוב", מוסיפה בן דב, "הוא צורך שסחבתי לצד כל הכאב והצער של אמא שלי, שנכנס מתחת לעצמות. אחרי כתיבת הספר רווח לי. כשהבאתי ל'יד ושם' את הספר, הרגשתי שהבאתי את האחיות של אמא שלי הביתה, יידעו שהן היו קיימות וירדה לי אבן מהלב".

כשהיא נזכרת באמא שלה, היא חושבת גם על המורשת שהשאירה אחריה. "אמא שלי הייתה צבעונית, מלאת חמלה וחסד, אשה שנתנה המון לסביבה. היא תמיד אמרה שאת המולדת לא עוזבים גם בשביל זהב וכסף. זה קונטרסט לחיי. אני נאלצתי להגיע בעקבות בעלי לחיות רחוק מישראל, אבל בשנה הבאה, אחרי 15 שנים במונטריאול, נחזור לישראל. גם בני שחי בניו יורק מתכונן לעלות כי אין מקום אחר ליהודים, לטוב ולרע".

בינתיים ורדה בן דב חיה בצפון אמריקה ועורכת הרצאות תחת הכותרת 'שואה ותקומה'. את הספר ניתן לרכוש גם בארה"ב וקנדה דרך דף הפייסבוק