השבוע- ג'וי לוויט,63, מנכ"לית ה-JCC של מנהטן, אחד מהמרכזים היהודיים הגדולים בעולם

איך את מגדירה את היהדות שלך?

"אני שייכת לזרם של היהדות הרקונסטרוקציוניסטית. אפשר להגיד שזו התנועה הכי חדשה ביהדות, כזו שרואה את זה לא רק כדת, אלא כדרך חיים, כתרבות. אנחנו לא רפורמים, הם לא מחויבים לחוק היהודי. אני לא בטוחה שמרבית היהודים הליברלים, ואלו כל מי שאינם אורתודוכסים, רואים את ההבדלים בין הזרמים השונים רלוונטים. אני שומרת על כשרות, שומרת שבת, אבל אני חושבת שקשה לשים תווית על הדרך שבה אנשים שומרים על היהדות שלהם בדרך האוטונומית שלהם. במקרה שלנו, אנחנו עושים את זה בצורה קהילתית. ההבדל בינינו לבין הקונסרבטיבים או הרפורמים הוא לא גדול".

"היהדות הליברלית באמריקה מנסה להבין איך לחיות באותנטיות כיהודי וזה אתגר גדול, כולנו מנסים. בעבור אמריקאים יהודים, להפוך יהדות למשמעותית ולבדוק כיצד היא יכולה להפוך את החיים שלנו כאינדיבידואלים וקהילה למשמעותיים, זו שאלה מרכזית. ישראלים, לאורך השנים נזדקקו לשפה, למיקום, וזה כשלעצמו איגד אותם כיהודים. לנו באמריקה לא היה את הבסיס והיסודות האלו באופן טבעי ולכן זה אילץ אותנו לאתר מסלול להתחבר אליו ולהפוך את החיים שלנו מלאים.

“בימים אלו אני חושבת שזה משמעותי גם לישראלים, כי ללכת בירושלים זה כבר לא מספיק. כשאתה עושה החלטה איזה אדם להיות, איזה הורה להיות, איזה תפקיד יש לך בעולם, היהדות שלך יכולה לתת דרך וכיוון ואם אתה החלטת שלא מעניין אותך בכלל וזה לא משהו שאתה מתחבר אליו מבלי שהתעמקת והבנת מה יש לה להציע לך, זו בעיה, ונראה שזו בעיה גדולה עכשיו בישראל.

“אנחנו מנסים כאן באמריקה להראות לקהילה חילונית מתרחבת שיהדות עשירה בעבר שאתם שייכים לו והווה שיאפשר לחיים שלך להיות טובים יותר, וכדאי שתדעו מה יש בה ומה יש לה לתת לך. כל אחד יכול להתחבר אליה ממקום אחר. נראה שבישראל זה הפך שחור או לבן, או זה או זה, וזה מאוד מסובך שם עכשיו. מקשה לעצב את היהדות וברגע שיהדות היא בידי המדינה אז יש רוחניות שנעלמת בין השורות והחוקים. בישראל הכתובה היא כמו איזה מסמך חוקי בלי משמעות”.

"הייתי בת 15 ב-1969 כשלראשונה הגעתי לישראל. זה היה במסגרת תכנית בקיבוץ אלונים בצפון. ההורים שלי ביקרו שם לראשונה כשאני כבר הייתי בקולג' כי לא היה להם כסף, אבל כמו יהודים אחרים באמריקה הם ראו עצמם באופן טבעי ציונים ורצו שאני אהיה שם. מאז שהייתי בקולג' אני נוהגת לבקר פעם או פעמיים בשנה בישראל".

"באותם ימים זה לא היה מסובך. אני הייתי בבית ספר יהודי, היינו רק רואים ושומעים דברים טובים על ישראל. לא היו ניואנסים אחרים. לא הייתה מודעות למורכבויות של החיכוך עם הפלסטינים. באותם שנים הפלסטינים נחשבו לאויב ולא כמו עם שעשינו לו משהו, וודאי שלא לפני 67. בשלב הזה התחלנו להבין את הרגישות של בישראל ובשנת 73 זה היה אפילו מפחיד יותר. עדיין, באותן שנים זה לא היה מסובך להיות ציונית".

ג'וי לוויט. "זה מעולם לא השפיע עליי כמו שהשפיע על רבים מחברי"

"אני חושבת שיש תמיכה מדהימה של יהודים לא אורתודוכסים לאורך עשרות שנים. מאז שנתניהו הפך לראש ממשלה, אולי גם מעט קודם, יש בעיות שעולות ומאוד ברור לראות ירידה בתמיכה, זה משהו הדרגתי. בשבילי זה מעולם לא היה קשור למחויבות כלפי ישראל, אבל אני רואה מסביבי כמה זה נרחב. יש לי לא מעט חברים שגדלו כמוני ובשלב הזה, החליטו לא לנסוע יותר לישראל או לא לתת כסף יותר, כי הם מתנגדים להחלטות של הממשלה שם. אני מעולם לא הרגשתי שיש קשר בין הממשלה לבין המדינה. אני כועסת על הממשלה בישראל, אבל זה מעולם לא השפיע עלי כמו שזה השפיע על רבים מהחברים שלי. רוב החברים שלי הם יהודים ששותפים לדעותי, ובשלב הזה מרגישים שדעתם לא נשמעת, שהדברים מובילים למקום מאוד מסוים".

"אני שומעת דברים קשים שלא שמעתי בעבר. בגלל ההתנחלויות, בגלל הדרך שבה נראה שישראל היא לא אותה מדינה אידיאליסטטית שחשבו שהיא. אני רואה שיש התהוות משמעותית של יהדות אמריקאית חדשה שלא כוללת ציונות וזה רק הולך וגודל. בעבודה שלי אני מנסה למצוא דרכים לעצור את זה. אנחנו מנסים לעשות עבודה עם מילניאלס, לחבר אותם לישראל, להראות להם שיש כל מיני דרכים להיות ציונים ומעודדים אותם להתחבר לישראל. אבל אני חוששת שזה נהיה קל יותר ויותר לחשוב על יהדות בלי ציונות. אני חושבת שיש מספר גדול יותר ויותר של צעירים שפשוט מתעלמים, מתחמקים מלעסוק בישראל, זה קשה וכואב מדי".

"יש משהו בזה שיש לישראל בעיית הסברה, אבל הבעיה היא גדולה יותר. כל עוד המצב בין ישראל והפלסטינים לא ישתנה, זה רק יחמיר, צעירים ירגישו קרועים והם פשוט יתרחקו כי זה יהיה להם קשה מדי להצדיק את מה שקורה שם. אני מדברת על מה שאני רואה, כמובן שהדעות שלי שונות קצת".

"מה שקרה לדעתי זה שהיה חוסר סובלנות למורכבות של המצב. כאילו נתנו לנו בחירה, או שאתה חייב להיות בעד או שאתה נגד. הגישה הזו מנעה את השיח. הדור הקודם של יהודים אמריקאים שאל פחות שאלות, אבל הבעיה היא שילדים אמריקאים גדלים בתרבות של שאלת שאלות, פתיחות. זה לא בחוויה התרבותית שלהם לראות שחור או לבן, צודקים או טועים, וזו גם אחריות של הנהגה היהודית.

“הגישה הקשוחה הזו של או שאתה איתנו או שאתה נגדנו, לא מובילה לחיבור. זה מאוד חבל כי לכולם בבסיס אכפת מישראל וכל אחד חשב בדרך שלו מה טוב לישראל ומה עליה לעשות. עצירת השיח, התחושה שאי אפשר לחשוב משהו אחר, לנהל דיאלוג, הרחיקה. אני חושבת שעבור צעירים אמריקאים, היעדר הפתרון לקונפליקט הוא בליבה של הבעיה. אין שום דבר שישראל יכולה לעשות שיגרום למישהו שגדל במדינה אמריקאית דמוקרטית להבין שזה הגיוני לשלוט בעם אחר. כמובן שאנחנו מבינים כמה מסוכן לגור שם וזה נכון וצריך לדבר על זה, אבל ההבנה מורכבת.

“אני בטח לא תומכת ב-BDS, אבל כשישראל למשל מכריזה שלא תכניס לשטחה פעילי BDS, בשביל ילד אמריקאי שגדל על זכויות בסיסיות של דמוקרטיה, זה משפיע עליו. ברור לי שפשוט לנו מכאן להגיד 'תעשו שלום' כשלא אנחנו משלמים את המחיר. אנחנו גם מבינים היום יותר מאי פעם כמה קשה לשמר דמוקרטיה, כולנו מופתעים לראות כאן מה מהר אוטוקרטיה יכולה להשתלט על מוסדות דמוקרטיה. ואם זה נכון אצלנו ועדיין, יש חשיבות להובלת השינוי קדימה וכרגע לא מרגיש ככה".