נשמע מרשים? חכו וגלו עד כמה. הסיפור של זך, מגיל 12 ועד גיל 40, אין בו ולו רמז לכל אלו. למעשה, סביר להניח שישמע כמו המסלול הבטוח בדיוק לכיוון השני.  "כשהייתי בת 12 יצאנו לשליחות של חמש שנים בגרמניה. למדתי שם בבית ספר אמריקאי לנספחים, מה שאומר שהייתי מעורבת בקהילה האמריקאית בגרמניה והייתי אמריקאית לכל דבר. אנגלית הפכה להיות שפת אם, הייתי מעודדת ובכלל בהווי תרבותי אמריקאי", היא מספרת.

כבר אז גילו שלאורן יש בעיות למידה. "אובחנתי עם לקויות למידה: דיסלקציה, דיסגרפיה ודיסקלקוליה (לקות למידה ספציפית במתמטיקה), והתקשיתי מאוד בלימודים. בגרמניה, הדרך שמצאו להתמודד עם הבעיה הייתה לתת לי כל יום לקרוא ומיד להעתיק את מה שקראתי. אולצתי להעתיק ספרי לימוד כדי לשפר את הכתיבה, ונאמר לי יותר מפעם אחת שלעולם לא אוכל לכתוב ולקרוא כמו כולם. מה שלא ידעו, זה שיש לי בעיה נוספת".

"אולצתי להעתיק ספרי לימוד". אורן זך, צילום: בלה שחר הלל

כשהייתה בת 17 חזרה לישראל. היא מספרת איך עשתה הכל כדי לא להגיע לבית ספר. "דיברתי עברית במבטא אמריקאי. בעיקרון אפשר לומר שעשיתי י"א ו-י”ב אבל ביקרתי בבית ספר, לא ממש למדתי כי הפערים היו גדולים מכדי לגשר עליהם.כל מה שקשור בלשון, שפה, אזרחות, ספרות, מקצועות ליבה, לא למדתי בגרמניה כי שם הייתה בחירה ותמיד בחרתי מקצועות ורבאלים יותר. היה פער בין יכולת הדיבור והכתיבה. בנוסף, לא נקלטתי חברתית, הגעתי עם תרבות אמריקאית ובארץ זה לא התקבל באהדה. להיפך, נראיתי עם איפור ועקבים כמו שרלילה ולמרות שהייתי ילדה מאוד טובה, החיצוניות שידרה משהו אחר, לכן נשבעתי שיותר לא אשים איפור או נעלי עקב".

בסופו של דבר כל מה שהצליחה היה לסיים שתי בגרויות, האחת אנגלית שבעל פה ("המורה הגיעה עם מבטא רוסי כבד ועשר דקות אחרי שהתחיל המבחן כבר נתנה לי את המאה הראשון והאחרון שלי"). בבחינה בלשון הצליחה לזכות בציון של 65, אותו היא זוקפת לזכותו של הבוחן("בתחילת הבחינה הסתכלתי על השאלות ולא הבנתי כלום. התחלתי לבכות והבוחן שריחם עלי הציע שנעשה ביחד. כל נקודה היא שלו").

"רציתי לשנות את המערכת". זך. צילום: בלה שחר הלל

שנים לפני שנודעה לה הפרעת הקשב והריכוז הקשה ממנה היא סובלת, היא מסיימת את התיכון עם שתי בגרויות בלבד ועם ביטחון עצמי, להגדרתה, ברצפה.

את הצבא היא מגדירה כחוויה שעברה בשלום בעיקר כי "לא נכנסתי לכלא". היא מספרת שגם שם קשה היה לה להשתלב. "היה לי קשה לקבל חוקים וכללים, לקום בבוקר, להיות לבושה, מגוהצת, לעמוד במסדרים, מה שהיום מובן שקשור לקשב וריכוז. הייתי מרותקת הרבה, היו לי משפטים אבל לא נכנסתי לכלא".

כשסיימה את הצבא הרגישה שאיכשהו נועדה לעבוד עם ילדים. היא הרגישה את העוול שעברה על בשרה ולא ידעה איך, אבל רצתה למנוע אותו מילדים אחים. "כהשתחררתי קיבלתי לפתע מוטיבציה מטורפת. החלטתי להיות מורה בישראל. תמיד אהבתי ילדים ורציתי לשנות את המערכת שלא רואה ילדים שיש להם קשיים, הרבה לפני שבאמת ידעתי ממה אני סובלת כל כך. החוויה שלי כתלמידה גרמה לי לחלום לעזור לילדים".

היא אמנם הבינה מהר מאוד מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה, אך כשניגשה להירשם ללימודים, זה כבר היה פחות פשוט. "בסמינר הקיבוצים דרשו בגרויות ובמשך 4 שנים ניסיתי 4 פעמים. עברתי ארבעה קורסים, עשיתי 9 פעמים בחינת בגרות 3 יחידות במתמטיקה ועברתי בעיקר כי העתקתי".

בלי לוותר, כשהיא כבר בת 26, היא לראשונה מתיישבת על ספסל הלימודים, להגשים את חלומה. ושוב, למרות שעבדה כל כך קשה כדי להגיע וללמוד, היא שוב מוצאת את עצמה קמה, יוצאת, הולכת, חוזרת, מציירת, מקשקשת וחסרת מנוחה לאורך השיעור. היא אמנם השתלבה במסגרת, הקימה את אגודת הסטודנטים של סמינר הקיבוצים שעובדת עד היום והייתה יו"ר לאורך שנות לימודיה, אבל בכל הקשור בלימודים, המצב לא היה טוב.

"ניגשתי לפטור באנגלית, אני הלא דוברת אנגלית, אבל אני נכשלת שוב ושוב ושוב. המורה לאנגלית כל כך כעסה עלי, כי בשיעורים אני תיקנתי אותה. פעם אחרונה, אחרי 9 מבחנים, היא אמרה לי קיבלת 53 לא יכולה לראות אותך יותר, קבלי 5 נקודות מתנה. הבעיה היא שנכשלתי במקצעות אחרים ולא קיבלתי את התעודה. הכי נפגעתי שאף אחד לא אמר לי תודה על כל השנים שתרמתי ועשיתי".

החיים המשיכו וזה לא היה פשוט. אחרי שהעבודה באגודת הסטודנטים חשפה בפניה את הכישורים ההפקתיים עברה להפקות ויחסי ציבור ואחרי שהפכה לאמא השתלבה במשרד יח"צ בו עבדה 15 שנים. "את הכל עשיתי דרך רשימת מטלות יומית ומצד שני חופש מוחלט. בלי להבין, ראיתי שזו שיטה שסייעה לי מאוד. הצלחתי להשתלב בעבודה עד שהמשרד נסגר", היא מספרת, "והתקבלתי לעבוד כמנהלת שלוחת המתנ"ס בצורן, היישוב שבו אני גרה. החיים עלו על מסלול מוגדר עד שיום אחד, כשאני כבר בת 40, אני מקבלת טלפון מבית ספר ונאמר לי שבני בן ה–11, שהיה עד אז ילד קונדסון, 'מחזיק את הכיתה ואת המורה כבני ערובה'.

רצתי לכיתה כדי 'לשחרר את בני הערובה', ובעקבות האירוע דחפו אותנו ללכת ולבדוק אם לילד יש הפרעות קשב. בסיום האבחון", היא מוסיפה, "המאבחנת הודיעה לנו שהילד סובל מהפרעת קשב וריכוז ושמדובר בתופעה גנטית. בעלי דיאז ואני הסתכלנו זה על זו, כל אחד עם אצבע מאשימה על האחר. החלטתי להיבדק כי לא היה קשה לזהות שההתנהגויות של הילד היו כמעט זהות לשלי".

"החלטתי לספר מה זו הפרעת קשב". זך. צילום:בלה שחר הלל

כך, אחרי שנים של סבל, של קושי בהשתלבות, של ביטחון עצמי ירוד, של תחושת כשלון וחוסר בטחון ובעיקר של הרבה מאוד סימני שאלה פנימיים, היא מקבלת את הסיבה. "אובחנתי עם הפרעת קשב וריכוז קשה. מאותו רגע חיי החלו להשתנות. התחלתי טיפול פסיכולוגי כדי להבין כמה מההתנהגויות שלי קשורות בהפרעה, למשל בעיות שהיו לי בזוגיות והביאו להתפרקותה. בשלב מאוחר יותר, בסיוע טיפול תרופתי, הצלחתי להשלים תואר ראשון מהאוניברסיטה הפתוחה ומכללת בית ברל בהצטיינות. היה לי חשוב להעביר מסר לילדי שאפשר ללמוד בכל גיל. לעולם אזכור את הציון הראשון בתואר. קיבלתי 98 בתקשורת המונים, ואין מספיק מלים לתאר את ההתרגשות".

בתום הלימודים, קיבלה זך המלצה מהמרצים להמשיך ולהתקדם במסלול האקדמי. "התקבלתי למסלול מצטיינים של בר אילן במחלקה לאנתרופולגיה וסוציולוגיה וסיימתי תואר שני בשנה אחת".  התואר לא הגיע בקלות. "השעות של הלימודים היו אחה"צ ולא יכולתי לקחת תרופה. לכן ההתנהגויות שלי לא ממש התקבלו בהבנה. "באחד השיעורים של דינמיקה קבוצתית הייתי מוצפת. שמעתי קולות מכל צידי החדר, כל צפצוף הפריע לי, ואני תמיד עם אטמי אזניים בתיק. הבנתי שאני חייבת להתאוורר 10 דקות בחוץ. כשאני כבר חצי רגל מהדלת, המרצה אמרה לי 'מעניין שאת יוצאת בדיוק ברגע שמדברים על רגשות’. צעקתי, יצאתי וטרקתי את הדלת. אחרי זה ביקשתי ממנה לדבר מול כולם והחלטתי לספר מה זו הפרעת קשב וריכוז. סיפרתי הכל, בכיתי ואנשים בכו איתי. פתאום אנשים הבינו. כל כך מרתיחה אותי הנטייה של אנשים שאומרים שיש לכולם הפרעה כזו. יש הסחות דעת לכולם, אבל יש הפרעה שהיא נוירולוגית, שמחייבת טיפול".

בהמשך, ניגש אחד הסטודנטים לאורן, סיפר שהוא בצבא קבע ובזכות הסיפור שלה הבין שאחד מחייליו, רגע לפני כלא, סובל בדיוק מאותם סימפטומים. הוא מיהר ושינה לו את מערך התפקיד, ובזכות זה, החייל החליט לחתום קבע. "הוא סיים ואמר לי שאני חייבת לשתף אחרים בסיפור שלי".

וכך, החלה להוציא את הסיפור שלה החוצה. להוביל הורים ומורים למסקנות ודרכי טיפול והתמודדות שהיא עברה חיים שלמים כדי לגבש ולעצב. "היום יש לי קליניקה פרטית, אני מעבירה סדנאות למורים במשרד החינוך ומלמדת מורים בכל הארץ.אני עובדת עם הורים ומורים שבמידה רבה אני מנסה לגשר בינהם. אני מאוד מבינה אותם ויודעת עם מה הם מתמודדים. אני מאמינה שהשינוי צריך להתחיל מהמורים וההורים".

בימים אלו היא בארה"ב, אחרי שהורים רבים שזוכים לתמיכתה בפייסבוק הביעו תקווה שתגיע גם אליהם בארה"ב. כאן היא מעבירה חוגי בית, הרצאות, נפגשת עם הורים ועם מבוגרים שמתמודדים עם הבעיה. במהלך ההרצאות שלה היא מציגה מעין סימולטור בן כמה דקות שמראה בדיוק איך מרגישה ההפרעה למי שסובל ממנה. "בדרך כלל, אחרי זה יש דממה", היא מתארת. "אבל אני מנצלת את המפגשים כדי לעשות צחוק מההפרעה. אני עושה מופע שמשלב הסבר אקדמי על ההפרעה ואיך היא מפעילה אותנו בכל תחומי החיים, אני מתארת את הסיטואציות המצחיקות מהבית שלי עם הרבה מאוד הומור עצמי. מזכירה איך להפוך את זה מרצינות לצחוק, כי הרבה אנשים שהחיים שלהם יכולים להפוך סיוט גדול. אני מקבלת משובים שאני מצליחה להעביר להורים ומורים את החוויה של מה זו ההפרעה ומשם מקישים איך זה בא לידי ביטוי אצלם בבית".

ביום ראשון הקרוב תערוך אורן מפגש במנהטן ובהמשך ברחבי ארה"ב. רגע לפני שהיא חוזרת לישראל לעבוד על הדוקטורט, תגיע לשוחח עם כל מי שירצה לדעת עוד, ומבטיחה שגם מישראל, תהיה זמינה לשאלות, עצות, ועבודה משותפת. "צריך כנראה רק לצעוק את החלום שלך והנה הוא מתגשם".

לפרטים: orenzachusa@gmail.com