בסיוע אביו של גרשוני, ויוצאי שייטת נוספים, הוחלט להקים את העמותה, אשר מעניקה לבני נוער בקצה רצף הסיכון הזדמנות נוספת, לעיתים אחרונה, לחזור אל לב החברה הישראלית כאזרחים התורמים לעצמם, למשפחותיהם ולמדינה."פרויקט הדגל שלנו היה כפר נירים לבני נוער שהטיפול בו מבוסס על מודל שמתקיים במוסד מיוחד בהרי הרוקי בארה"ב".

אבני מספר שכנער, זיו גרשוני הידרדר "למקומות לא טובים"ובסיוע אביו הגיע לטיפול באותו מוסד ברוקי'ס. שם, הוא מספר, עבר תהליך ששינה את חייו. אחריו חזר לישראל, התגייס והשאר היסטוריה. נראה היה לו שהמורשת הראויה ביותר להנצחת חברו ניר, תהיה דרך ההזדמנויות שיעניקו לבני הנוער. "גם ניר נהג בכל הזדדמנות בזמן השירות, לחזור לבית הספר התיכון שלו ולשכנע את בני הנוער שם לחינוך משמעותי".

נירים פועלת היום גם במסגרת כפר הנוער וגם בשכונות הקשות בישראל. "החזון שלנו החל באיתור שטח להקמת פנימיה, ובמקביל הקמת 'נירים בשכונות'. ידענו שיש לא מעט בני נוער שמגיעים מרקע קשה ומספר הפנימויות מצוצמצם לעומת מספר הנערות והנערים, בעיקר בגלל העלות. הרעיון של נירים בשכונות היה לתת מענה לבני נוער שצריכים את הליווי".

בשכונות משתמשת בכלים הבלתי שגרתיים המיושמים גם בכפר הנוער נירים, ביניהם פעילות השטח האתגרי המשמשת ככלי עיקרי לשינוי. "אנו מתמקדים בהחזרת בני הנוער למסגרות החינוכיות ובהשתלבותם בחברה, בחיזוק המשפחה והקשר עם הקהילה".

ניר קריצ'מן ז"ל. "לעשות משהו עבור מי שהציל את חייו"

ב-1 בנובמבר יגיעו בכירי העמותה לאירוע החגיגי והראשון של 'נירים' בניו יורק, בתקווה לחשוף את פועלם גם כאן. עם בכירי העמותה יגיע גם דן ליברמן,26., סטודנט לתואר ראשון במרכז האקדמי רופין, ועובד של 'אלביט', אחת מחברות הטכנולוגיה המוכרות בישראל. במקביל ללימודיו, מלווה דן את עמותת נירים ושומר על קשר עם החניכים בשכונות ובכפר. היום העתיד של ליברמן נראה ורוד, אבל עד לפני כמה שנים, סביר להניח שגם הוא לא היה מאמין שחייו ינועו על המסלול הנכון.

"נולדתי בנתניה למשפחה דתית”, הוא מספר, “כשהייתי בן 4 אבי חלה בסרטן וכתוצאה מכך פיתח גם מחלות נפשיות, מה שהוביל לקרע משפחתי וגירושים של הורי. המציאות החדשה השאירה את אמא שלי במקום מאתגר, לגדל 3 ילדים לבד. כבר מכיתה א' זכור לי שהרגשתי שאני הבוס בבית. הבנתי שאני יכול לא ללכת לבית ספר, לעשות מה שאני רוצה וכבר ביסודי ביליתי בעיקר מחוץ לכותלי בית ספר".

התחלה חדשה. דן ליברמן

בהמשך המצב של ליברמן רק החמיר. המאבק בין ההורים על מסגרות לימוד דתיות וחילוניות השאיר אותו מחוץ לכל מסגרת, עד שהבשילו התנאים והוא עבר לצד המסוכן."עשיתי הכל כדי להתאים להגדרה של ילד בסיכון. בגיל 12 מכרתי בשוק במקום ללכת לבית ספר, בגיל 14 הסתבכתי עם החוק והגעתי מדי פעם לתחנת משטרה, בגיל 15גיליתי סמים ואלכוהול ונכנסתי לקבוצה חברתית שקיבלה אותי. עד אז לא היו לי ממש חברים, היתי נער מעצבן שרב והולך מכות, אבל החבר'ה מהרחוב קיבלו אותי.

“בהתחלה ניסיתי לסדר לעצמי את החיים לבד. נרשמתי לאקסטרני, שכרתי דירה, ועדיין, כל בוקר התחלנו את יום הלימודים בפינה למטה 'לעשות ראש', להשתמש בסמים. בערב הגעתי הביתה, הרגשתי שאני עושה משהו לא טוב, אבל היום אני מבין שכל כך רציתי לברוח שגם עברתי לאלכוהול. זה מה שעזר לי להירדם ובסוף, אחרי חודשיים שלושה, כבר לא יכולתי לשמור על השגרה הזו וחזרתי להסתובב עם החבר'ה ברחוב. שוב חזרתי למשטרה ומשם לכלא, למקום הכי נמוך בעולם כמו שאני קורא לזה. שם", הוא מתאר, "חטפתי כאפה מאוד רצינית. ההרגשה שאני לא יכול לעשות הכל היכתה בי. החליטו אחרי תקופה בכלא לשלוח אותי למעצר בית והיה לי דוד שהסכים לקחת אותי. משם רציתי לצאת לדרך חדשה בחיים שלי והגעתי לנירים עם תנאי מעצר".

בנירים זכה דן בפעם הראשונה להזדמנות אמיתית. "הדבר הראשון שאני זוכר בתהליך זה שלימדו אותי להפסיק לקלל. היה לי פתק שהסתובבתי איתו עם תזכורת להפסיק לקלל. הייתי בורח המון פעמים בהתחלה ונותן למדריכים לחפש אותי. אולי רציתי שיוכיחו לי שאני חשוב מספיק. הבריחה הובילה אותי ל'תהליך ספסל', שבו אתה עם עצמך, עובר תהליך עם איש הטיפול שלך בנירים. במסעות שלנו הפכתי הכי אמוציונלי. זה דומה למשפט 'כשהגלים מתחזקים, הקשיים יוצאים'.

הסתובבתי עם מסכה על הפנים כל היום, בין אם זה בהליכת ערס ובין אם בסגנון דיבור, ובמסע, הכל יוצא ממך. היום אני אומר לנערים זה רק 3 ימים של מסע, אבל מכבש הלחצים הזה מקרב אתכם כאילו אתם מכירים 3 חודשים. המדריכים ידעו לזהות את הקשיים שיוצאים ולנתב אותם למקום הנכון. לאט לאט אתה מבין למה לא להשתמש, לא לשתות אלכוהול, אפילו סיגריות הפסקתי לעשן. ובשלב החניכה שבו אני מתחיל לחנוך חניך במחזור הנמוך, בין אם דרך ריצה בבוקר או ללמד אותם לנגן בגיטרה והעשרות שונות, אתה מרגיש בן אדם חדש".

"במסע, הכל יוצא ממך". מסעות בשטח של עמותת 'נירים'

בנירים הצליח דן להשלים את תעודת הבגרות ובעזרת הצוות נלחם להתגייס לצבא שהתייחס אליו בהיסוס בגלל תיקיו הפליליים. "התגייסתי לשיריון, סיימתי מסלול בהצטיינות והגעתי לקצונה כקצין מודיעין. את השירות סיימתי כמצטיין יום העצמאות". היום גם הקשר עם בני משפחתו התחזק ודן, שקיבל את ההזדמנות הגדולה לחיים, מנסה להעביר אותה הלאה.

"אחרי שעוברים את התהליכים האלו ויוצאים להיות בני אדם נורמטיבים", הוא מוסיף, "הקשיים והרקע עדיין פוגשים אותך, אבל נירים עדיין שם ואני חווה את זה משמעותית. הדבר הכי משמעותי מבחינתי היום זה שיש לי את ההרגשה שאם אני לא אצליח ויהיה לי קשה יש לי תמיד את הבית הזה בנירים שאני יכול לחזור אליו, לעזור, לשבת לנוח, לחשוב ולצאת מבוץ שנקלעתי אליו ורבים מאיתנו עשו את זה".

במסגרת הטיפול, ב'נירים' בכפר ובשכונות יוצאים עם בני הנוער למסע, דרך פעילויות שונות ודרך חוויות מאתגרות בטבע. אבני מספר שבנירים שואפים להשפיע על מקסימום תחומי החיים של הנערים, ולהביא לתמורה חיובית ומשמעותית גם במעגלים הרחבים יותר. המשפחה, החברים, השכונה והקהילה."כמעט עם כל חניך או חניכה יש בעית מוטיבציה גדולה. השלב השני הוא שלב של התנגדות, יש מאבק סמוי וגלוי מי שולט בזמנים וההתנהלות, מתי עושים הפסקה, למה צריך לסחוב כל כך הרבה, למה צריך לאסוף אשפה או לחכות שלכולם יהיה אוכל לפני הביס הראשון. יש הרבה התנגדויות מילויליות ופיזיות, אבל יש כמות גדולה של אנשי צוות ומתנדבים מרקע של יחידות מיוחדות וטיפול שיכולים לבוא ולשבת ליד הנער והנערה ומה שקורה במסע הבודד, זה שפתאום את חווה חוויה חיובית אחת ועוד אחת שנערמות, ובסוף המסע אותה נער בקבוצה שהלך 4 ימים במדבר, מבין שהוא חלק ממשהו הרבה יותר גדול. משם אפשר למנף את זה. נער ונערה עוברים ממצב של חוסר אמון בעצמם, משמעת לקויה ומחסור בערכים כמו רעות ואהבת הארץ, למצב שכל אלו מובילים אותם קדימה ואנחנו רואים את זה קורה".

עופר ומיכל אטיה, גם הם ישראלים מקומיים שהחליטו להרים את הכפפה ולהרחיב את פעילות העמותה מכאן. "מה ששמעתי על נירים קרוב לי אישית כי זה נוגע לעבר ולילדות שלי", מספר עופר. "לשמחתי אני ומיכל נמצאים במצב שאנחנו יכולים לעזור. ידעתי שהלב שלי צריך לטפל בילדים בסיכון ומהנקודה הזו שידרתי לחברים כאן ובישראל מה אני צריך. כפגשתי את שלומי מנירים, נדהמתי לשמוע את הסיפור וזה התלבש כמו כפפה ליד. היה לנו ברור שקופצים למים ועכשיו פול טיים מתארגנים כדי לתת את כל מה שצריך בשביל זה. למדנו המון על נירים מעבר לידע הראשוני ואנחנו עושים את מה שיקר לנו. פרי הרים את הכפפה בצורה מדהימה. התחלנו לעבות את הצוות בארה"ב ומבחינתנו זו הסנונית הראשונה של העמותה לארה"ב".

האירוע ב-1 בנובמבר יערך ב-מיד טאון טארס, והמארגנים מצפים ל-150 אורחים שיגיעו לתרום ולשמוע. "זה לא אירוע רחב יותר, כמו שארגונים בדרך כלל עושים. אנחנו רוצים שאלו יהיו אנשים שיהפכו לשגרירים של הארגון, מעבר לכסף, המטרה היא המודעות, הרצון לגייס אנשים לתמוך בארגון".

בכפר נוער 'נירים' יש 108 ילדים. ברחבי הארץ טיפלה העמותה בכ-1500 נערות ונערים "אנחנו הגוף הגדול ביותר לחסות הנוער בארץ", מספרת מרים ארי. "אנחנו המקום היחיד שבו יש בנות ובנים ביחד וזה מאתגר. בנירים בשכונות יש 400 חניכים ועל פי הנתונים, יש 400 אלף נערים וילדים בסיכון, מתוכם בקצה הסיכון שאליהם אנחנו מגיעים יש כמה אלפים. הפיתוח של נירים הוא דרך נירים בשכונות, היא מסבירה ומסכמת. "כמה שנגיע ליותר שכונות וכמה שנוכל לגייס יותר, כך נוכל להגיע ליותר בני נוער"

למידע או שאלות לפנות באימייל לפרי היימן

perry@NYKB.com