בשבוע שעבר בראשית הסתיו, עת בה העלים משנים את צבעם. זרחה השמש ופינקה את איריס אליה-כהן, סופרת, משוררת ואומנית רב תחומית בארבעת ימי שהותה בעיר. כשאליה-כהן עזבה, נעלמה החמה. היא הגיעה לשיקאגו בעקבות שיתוף פעולה בין חוג הספר העברי בשיקאגו למכון ללימודי ישראל באוניברסיטת אוסטין. ספרי הפרוזה שלה "מכתוב" "דושינקא-נשמה", ו"גלבי" הפכו עם פרסומם לרבי מכר וזיכו את אליה-כהן בפרסים רבים. שירים מתוך שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית , 2014) ו”פלא - פואמות ושירים" ( ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות, הולחנו ובוצעו על ידי אומנים רבים ולאחרונה שולבו בתכנית הלימודים הלמודים הארצית בספרות.

אליה-כהן, בת 48, בת להורים שעלו בראשית שנות החמישים מחבל קוצ'ין שבדרום הודו. נולדה בכפר יובל וגדלה ביסוד המעלה אשר על גבול הצפון. שירתה כמורה חיילת והשלימה את לימודיה לתואר ראשון בריפוי ועיסוק באוניברסיטה העברית. נשואה לפרופסור משה כהן- אליה, נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ואם לארבעה ילדים: נעמי (20), אוריה (17). איתן (12), ואסף (9). אליה-כהן היא כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015 .

סיפורה מתחיל בילדותה, בהיותה בת 8, בכיתה ב', שחרחורת גרה בגליל העליון ומאוד אהבה לקרוא. בכל יום בשעה 4 אחה"צ רצה אל קצה המושבה, כדי להחליף ספר בספריה ולקרוא אותו עוד באותו יום. לפעמים, אפילו בדרך חזרה הביתה במחיר היתקלות בעצים או בעמודי החשמל. בקצב הזה הספיקה לקרוא את כל ספרי הילדים ואת כל ספרי הנוער ובעידודה של רחל הספרנית, כתבה מכתב לסופר האהוב עליה אוריאל אופק ז"ל בו הביעה את חלומה "להיות סופרת בדיוק קמוהו כשתהיה גדולה".

התשובה מאופק התמהמהה והגיעה רק אחרי תשעה חודשים. "איריס יקרה", הוא כתב, "קראתי את מכתבך בעיון רב, אך עלייך לדעת כי מצאתי מספר רב של שגיאות כתיב. אין כותבים קמוהו בק' אלא בכ' וכך עבר על כל השגיאות אחת באחת וסיים במשפט "עלייך להתמיד בקריאה".

"אוריאל אופק היה המורה לכתיבה הראשון שלי, שלימד אותי שכדי להיות סופרת צריך לדעת לקרוא”, צוחקת כהן-אליה, “כמו כן הוא למד אותי שצריך להמתין בסבלנות, להתאפק ולהשהות את הרצון”. אכן, עברו שלושים שנה עד להגשמת החלום. חברת הנפש שלה, ורד, הגיעה לברית של בנה הרביעי, אסף, נגעה בכתפה ואמרה “איריס, אל תשכחי את החלום ההוא שרצית להיות סופרת".

"כששומעים את המשפט הנכון מהאדם הנכון ברגע הנכון, זה קורה. באותו לילה, ינואר 2007 התחלתי לכתוב את "מכתוב" ללא הפסקה במשך ארבע שנים. עם תום הכתיבה הדרך לא הייתה סוגה בשושנים, קיבלתי תריסר דחיות מהוצאות הספרים, אבל לא נואשתי. בשנת 2011 יצא רומן הביכורים שלי לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הפך לרב מכר וזיכה אותי בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן לספר הביכורים הטוב ביותר. ‘מכתוב’ הוא סוג של נס עבורי ונס ספרותי שפרץ בסערה לפני שבע שנים".

"מכתוב" הוא סיפור על אהבה גדולה ובגידה. עירית ברנע, נערה משכונת העיר התחתית בחיפה המדחיקה את זהותה המזרחית, נשואה לאריק, ארכיטקט אשכנזי, בן להורים ניצולי שואה ובעל מסור ואוהב. לזוג שלושה ילדים ובית מרווח. מפגש מקרי עם אחסאן, הגנן הערבי הנוטע עץ תאנה בגינתם, מוביל את עירית לרומן אסור ובגידה בבעלה. אליה כהן שתפה את הקהל בקוריוז. לאחר פרסום הספר, בעלי, פרופסור משה כהן-אליה עלה במעלית המרכז, שני סטודנטים נכנסו למעלית ושאלו אותו: "האם אתה בעלה של הסופרת? “כן", השיב בחיוב. הם הסתכלו זה על זה במבטים סקרנים ורק עם יציאתם מהמעלית אמרו הסטודנטים : "קראנו את הספר של אשתך".

סיפורי האהבה בספריה רוויים באירוטיקה ואינטימיות לדעתה חיי המין משקפים את היחסים בין בני הזוג, וזכו לשבחים וביקורות טובות. עם הוצאתו לאור של "גלבי", ספר העוסק בפרשת ילדי תימן וניצולי השואה, ספגה אש ממבקרים רבים. "גלבי, הוא כתב אשמה גדוש דעות קדומות נגד האשכנזים, למה הוא רב מכר?" כתבה מבקרת ספרות בעיתון ‘הארץ’. "איני משווה בין כאב השואה לכאב החטופים”, הסבירה אליה-כהן, “יש בי צער, כאב, מועקה וזעם ממשפט אייכמן ומחטיפת ילדי תימן. פרשת חטיפת ילדי תימן זעזעה אותי. איך קרתה שערורייה כזאת במדינה שלנו?”

איריס אליה-כהן. "כתבתי בלילות ועבדתי בימים"

ספרי על תהליך הכתיבה שלך, האם הוא נובע מבפנים או מבחוץ?

"אני בדרך כלל מבדילה בין פרוזה לשירה. שירה בעיניי היא מעין נבואה פנימית, אמת ביוגרפית צרופה חשופה ואישית. שני ספרי השירה שלי נוגעים בחוויות מכוננות שאירעו בעברי. שירתי אישית וחברתית. לדוגמא: אבי ירד מנכסיו, ואיבד את כל הונו במפולת המניות של שנת 1983 ונותרנו חסרי כל. הבעתי את ההתמודדות עם חווית העוני הפתאומי במחזורי שירים שלמים. חוויה העוני האישית שלי הייתה משותפת לאנשים רבים. דוגמא נוספת היא השיר "יולדות" שנכתב לאחר הלידה הטראומטית בה חוויתי פחדי חיים ומוות בלידתה של בתה הבכורה. חווית הלידה הפרטית שלי היא חוויה אוניברסלית. אלפי נשים פנו אלי מתוך הזדהות עם הרגשת חוסר האונים בלידתן.

“בפרוזה אני עוסקת בנושאים פוליטיים וצועדת במחוזות דמיוניים, אפילו חיה בתקופות היסטוריות שלא חייתי בהם כגון: תקופת קום המדינה, מלחמות ישראל, פרשת ילדי תימן, ועליית בגין לשלטון. דרך ספריי אפשר להכיר חלקים נרחבים מהמציאות הישראלית. ההבדל בין שירה ופרוזה נעוץ בהיקף. השירה מזקקת את החוויה לידי צמצום, הפרוזה ארוכה ואינטנסיבית ומתעסקת בפרטי פרטים של המהות”.

האם את כותבת על מזרחיות מניסיון אישי?

"מרבית עיירות הפיתוח בארץ נבנו בשנות החמישים. רוב התושבים ששוכנו בהם היו עולים מצפון אפריקה והודו. הם נשלחו לנגב ולגליל, בם קיים קיצוץ מתמשך בתקציב החינוך, גורם שהשפיע עמוקות על היכולת שלהם לזכות בחינוך הולם והשכלה. שם ממשיכים לדשדש בלימודים ולהתחיל את החיים מנקודת פתיחה נמוכה. הגיע הזמן לאפליה מתקנת".

איך את מרגישה בעת הכתיבה?

"אני חווה עונג גדול בזמן הכתיבה. עבורי הכתיבה היא סוג של מרפא כדיאלוג עם פסיכולוג או חברה אהובה". את ‘מכתוב’ כתבתי בלילות ועבדתי בימים במשרה מלאה כמרפאה בעיסוק”.

בזמן האחרון אליה-כהן מתייחסת לכתיבה כמלאכה לכל דבר. היא יושבת מול המחשב במשך שעות ארוכות ומתמסרת לכתיבה. הספק מרשים של ארבעה ספרי פרוזה ושני ספרי שירה איכותיים בשבע שנים. באפריל הקרוב תצא לאור הנובלה האחרונה, המספרת בשילוב שירה ופרוזה סיפור אהבה בין שני סופרים.