"תלוי", זו הייתה הכותרת בעיתון ה"ניו יורק דיילי ניוז" ב-13 באוגוסט לפני 4 שנים. היא כיוונה למותו הטראגי בהתאבדות של הקומיקאי והשחקן רובין וויליאמס, בגיל 63. לכאורה עוד כותרת סנסציונית על אדם מוכר שקרס תחת נטל הדיכאון ושלח ידו בנפשו ברגע של חולשה וכעת הפך לכותרת צהובה בעיתון יומי.

אך כשזה מגיע לנושא של התאבדות, ישנם כללים מסוימים שפרסם ארגון הבריאות העולמי בשיתוף עם מומחים למניעת התאבדות, בנוגע לייצוג של מעשה התאבדות בתקשורת והשפעותיו על אנשים עם נטיות אובדניות. הכותרת הראשית שניתנה בעיתון עוברת על ההמלצות של ארגון הבריאות העולמי, שבין היתר מציע להצניע את הדיווחים של אנשים שמתאבדים, כדי לא לעורר טריגרים אצל אנשים עם נטיות אובדניות שעלולים לפרש את התאבדותו של אדם אחר, וביתר שאת אם הוא מפורסם, כאישור ואף עידוד לתחושותיהם.

מחקר שפורסם במגזין PLOS ONE לאחרונה זיהה עלייה של 10 אחוז במקרי ההתאבדות בארצות הברית לאחר פרסום המקרה של וויליאמס. העלייה נרשמה בעיקר אצל גברים בגיליאים שבין 30 ל-44, אצלם העלייה הייתה חדה אף יותר - 13 אחוז.

נתון נוסף שמעורר דאגה הוא שמתוך כל מקרי ההתאבדות, נרשמה עלייה של 30 אחוז בסוג ההתאבדות - מוות בתלייה - שזו הדרך שבה וויליאמס התאבד. במספרים אמיתיים, בהשוואה לחודשים שקדמו למותו של וויליאמס, מספר מקרי ההתאבדות עלה ב-1,841.

"האפקט שנראה בגרפים במחקר כל כך בולט שאפילו לא צריך לקרוא את הסטטיסטיקה", אמר דיוויד פינק, עמית במחקר, "האפקט היה ידוע לנו, אבל במקרה של של וויליאמס הוא היה הרבה יותר בולט". האפקט ידוע גם בתור "אפקט ורטר", על שם ספרו של יוהאן גתה, שספרו "ייסוריו של ורטר הצעיר" שיצא בסוף המאה ה-18, גרר גל התאבדויות נרחב באירופה שחיקו את התאבדות גיבור הספר, ורטר. הספר אף נאסר למכירה במספר מדינות בגלל ההשפעה ההרסנית שהייתה לו. המחקר הקודם שנעשה בעקבות התאבדותו של אדם מפורסם שסוקר בהרחבה בתקשורת היה לאחר מותו של קורט קוביין, סולנה של להקת נירוונה שהתאבד ב-1994, ולפניו התאבדותה של מרילין מונרו ב-1962.

במחקר בעקבות התאבדותו של קוביין לא נרשמה עלייה במקרי ההתאבדות בחודשים שאחרי, אבל במקרה של המוות של מונרו, שלפחות דאז נחשב התאבדות, נרשמה עלייה דומה לזו שבמחקר הנוכחי של בין 10 ל-12 אחוזים במקרי ההתאבדות. לטענת פינק, ההבדל הוא שבמקרה של קוביין התקשורת הסץירה באופן יחסי את פרטי ונסיבות מותו, לפחות בימים הראשונים לאחר המקרה. לארס מלהום, המנהל של המרכז למניעת התאבדות בנורווגיה, אמר לעיתון ה"וושינגטון פוסט" שמספר צעדים היו יכולים להינקט כדי למנוע או לפחות להקטין את האפקט שיש להתאבדות של אדם מפורסם.

"הרבה עיתונאים לא ציינו את העובדה שוויליאמס נלחם בבעיות בריאותיות זמן ארוך לפני שהתאבד, גם פיזיות וגם מנטליות", אמר מלהום, "הם עשו גלוריפיקציה למותו או לפחות לאירוע של מותו, בניגוד לכל הפרוטוקולים לגבי דיווח תקשורתי של מומחים למניעת התאבדות. עבירה נוספת של העיתונאים היא דיווח על שיטת ההתאבדות", ממשיך מלהום, "לא סתם נרשמה עלייה במקרי ההתאבדות בתלייה, התופעה של חיקוי שיטת ההתאבדות ידועה גם היא". "קשה למנוע את האפקט הזה, בייחוד כשמדובר באדם מפורסם", מסכם פינק, "אך בשילוב של כמה גורמים ובעיקר בשינוי נורמות דיווח של עיתונאים, ניתן לפחות להקטין אותו".