לישראלים יצא שם של אנשים עצבנים ואגרסיבים למדי והם הראשונים שיעידו זאת על עצמם. זה מתבטא בהרבה מאוד צורות, מנהיגה אגרסיבית הגורמת לתאונות דרכים ועד למריבות קולניות בין אנשים במקום העבודה, במשפחה וברחוב. אבל אם תשאלו את לירון גבאי, פסיכו-תרפיסטית מורשת המוסמכת לטיפול וניהול כעסים, זה עדיף מאשר בעיה של אנשים מעמים אחרים המניחים לכעסים להצטבר בבטן ולא נותנים להם ביטוי עד שיום אחד מתפוצצים.

גבאי הגיעה ללוס אנג'לס ב-2003 ועשתה תואר ראשון ביו.סי.אל.איי ואחריו תואר שני בפיליפס יוניברסיטי והתמחתה בניהול כעסים ב- 818Anger Management.

בשנת 2013 היא התחילה לעבוד כמנחת קבוצות לניהול כעסים (anger management) ומנחה קבוצות לדוברי אנגלית ועברית. למעשה, גבאי היא היחידה שמעבירה קבוצות לישראלים. חלק מהאנשים המגיעים אליה, מופנים על ידי בית המשפט וחלקם נשלחים על ידי בני/בנות זוגם כאולטימטום שיטפלו בחוסר השליטה בכעסים שלהם ולא יפרדו מהם.

"אני לא מסכימה עם זה. זוהי סטיגמה. אם תגידי לי, האם הישראלים מביעים יותר כעס והם יותר אגרסיביים, אז זה נכון, אבל לא בגלל שאנו כועסים יותר מאחרים, אנו פשוט מביעים את הכעס הזה יותר. אני חושבת שחלק מהאגרסיביות הזאת, היא תוצאה של טראומה שעברנו במלחמות ומאורעות שונים בהיסטוריה שלנו. כעס וטראומה מתחברים ביניהם".

לירון גבאי. "יותר נשים מגברים"

האם את רואה בקבוצות שלך יותר גברים מנשים?

"יש דווקא יותר נשים מגברים בכיתות שאני מעבירה בעברית, אבל בכיתות של דוברי האנגלית, כן רואים יותר גברים. במשך שנים לימדו גברים שכעס יותר נורמלי מעצב וזהו משהו שהושרש בתוכם. אני חושבת שיש יותר מודעות לעניין וכן שנשים מרגישות פחות מאויימות לדבר על הרגשות שלהן. בשנים האחרונות יש לנו יותר מודעות על ההשפעות של הכעסים".

"יש כאלו שבן הזוג שולח אותם לכיתות ויש כאלו שמבינים שיש להם בעיה ורוצים לטפל בה".

"כן פעמים רבות, כי זו הופכת להיות מעין קבוצת תמיכה עבורם. היה לי מישהו שהגיע מכנופיה וקורה לא פעם כשמגיעים אלי חברי כנופיות שהם אומרים: 'אני לא הולך לדבר כאן' או שאומרים לי: 'ככה אנחנו מתנהלים ואם מישהו מדבר אליך לא יפה, אתה צריך להתנהג כך וכך ולהראות שאתה חזק'. אני משנה להם את התפיסה שהחוזק נמצא באלימות. החוזק דווקא נמצא בשליטה יש לנו על עצמנו והם בהדרגה קולטים ומבינים את זה. לא אחת אני רואה חברי כנופיות שסיימו את הכיתות ועדיין מגיעים, בשביל עצמם. זוהי השעה השבועית שלהם בה הם יכולים לדבר על מה שהם רוצים מבלי להרגיש ששופטים אותם, מבלי להרגיש שבזה שהם מדברים על הרגשות שלהם, הם הופכים לנשיים".

"נכון. אני רואה את זה אצל לטינים וגברים מהמזרח התיכון, גברים שחונכו לא להרגיש כי להרגיש זה להיות אישה. כשהם גדלו אמרו להם: מה אתה ילדה? תפסיק לבכות!"

יש איזה חתך גילאים מסויים?

"לא, יש לי בקבוצה גם נער בן 19 וגם גבר בן 80. יש לנו קבוצות לבני נוער, אבל אני לא מעבירה אותן.

"מה שיפה בקבוצות הוא שהם לומדים שכעס הוא רגש טבעי, אנו פשוט מבטאים אותו בצורה אחרת. כל התוכנית בנויה כך שאנו עוזרים לאנשים להבין את המחשבות מובילות לרגשות ומשם למעשים. זה בריא מאוד לכעוס אבל השאלה היא איך אנו מבטאים את הכעסים שלנו".

"לא. אסור לנו לקבל אלימות במשפחה. יש מאחורי זה חוקים ויש חוקים מאוד נוקשים לגבי מי יכול להעביר כיתות כאלו. אלו שמנהלים קבוצות אלו צריכים לעבור הכשרה מיוחדת. זאת בניגוד לאלו שמעבירים כיתות לניהול כעסים, שם אין כל חוקים וכל אח יכול לפתוח קבוצה כזאת. עכשיו אנו מנסים להגיע למחוקקי החוקים כדי שיהיה חוק שיפקח על מי באמת יכול להעביר כיתות ניהול כעסים".

"זה אפשרי. יש אנשים שמעדיפים להגיע באופן פרטי ויש לנו גם זוגות המעדיפים להגיע לבד".

"ממש לא, אבל הם כן פחות אגרסיביים. אם תסתכלי על הסטטיסטיקה של ההתאבדויות, לא תראי שינוי דרסטי בין העמים. וזה שהם פסיביים יותר, זה לא אומר שהם לא יתפוצצו בשלב מסויים וכשאותו אדם מאבד שליטה, אנשים לא יבינו מה הוא רוצה כי במשך שנים הוא היה בסדר".

"לי יותר קל לעבוד עם אנשים שמביעים את הרגש שלהם מאשר אלו שאינם מביעים. ואגב, גם אצלנו יש אנשים שהם יותר אגרסיביים מאחרים בין העדות השונות. לא סתם יש את הבדיחה על הפולניות שמרמזת על כך שהן פסיביות-אגרסיביות. זה לא בריא להפנים דברים ולהשאיר את הכעס בפנים. אנשים ששומרים ואוגרים את הכעסים בגלל בעיות במשפחה, בעבודה, בזוגיות, אוכלים את עצמם מבפנים, מה שמביא לדיכאון עמוק ולפעמים להתאבדויות. יש סטיגמה גדולה מסביב לכעס ואם יש לי שליחות אז זה לתת את הכלים והידע לאנשים לדעת איך להתמודד עם זה".