‘וויץ’', סרטה התיעודי של הבמאית סיגל בוכמן שהגיעה אלינו מסיאטל, הוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים היהודי בשיקגו. הסרט זכה להערכה והוקרן בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם. הוא מביא את סיפור הישרדותו יוצא הדופן של אדי לבקוביץ', קריקטוריסט ופנטומימאי עילאי אשר בשנות השלושים הגיע אל ה"גולדה מדינה", ארה"ב. למרות שציוריו הייחודיים של כוכבי הקולנוע האמריקאים דאז צ'רלי צ'פלין, ברברה סטרייסנד, אדי קנטור ועוד התנוססו על קירות המסעדה הנודעת "בראון דרבי"בלוס אנג'לס, רשויות ההגירה באמריקה גירשו אותו בחזרה אל אירופה, אל התופת.

לבקוביץ' שב לפריז, שם הופיע כשחקן קומי וזכה להצלחה רבה במופעי הפנטומימה שהעלה. בשנת 1940, עם כיבוש צרפת בידי הנאצים, קיבל החלטות שנויות במחלוקת כדי לשרוד את השואה. תחת אשר להימלט על נפשו כיתר האומנים היהודים, הוא הופיע בפריס בפני קצינים נאצים בכירים: פאול יוזף גבלס, והרמן וילהלם גרינג שנהנו מהמופע שהצליח להצחיק אותם ולהעלות את המורל שלהם.

בפקודת משרד התעמולה, נשלח לגרמניה אל גוב האריות, והופיע בפני האליטות הגרמניות האריות והגסטפו בתיאטראות הנאציים היוקרתיים ביותר. במסמך חתונתו הוא מזוהה כלפקוביץ’, שם יהודי לחלוטין המעלה סימני שאלה רבים: כיצד הצליח לחמוק מטווח הראיה של הנאצים? האם היה רואה ואינו נראה? האם היה בן טיפוחיהם והם בחרו להגן עליו? אם כן, מדוע? בזכות כושר התמרון שלו? בזכות קסמו האישי? בזכות כשרונו המופלא? עם חשיפת המסתורין סביבו מתברר כי משפחתו מושפעת ונפגעת בהווה ממה שאירע בעבר.

בראיון עמה סיפרה בוכמן כי יפה מריץ, ישראלית הגרה בסיאטל, אחייניתו של וויץ’, פנתה אליה וביקשה שתיצור סרט על הדוד שלה, ששרד את מלחמת העולם השנייה בצורה שונה. היא ידעה שהוא הופיע בפני הנאצים כשכל המשפחה נכחדה. בוכמן נעתרה לבקשתה. מערכת ההישרדות השונה שפעלה לנגד עיניה סחפה אותה לתחקיר ממושך ונרחב בהיקפו שבעקבותיו יצרה את וויץ'. שנתיים וחצי עבדה על היצירה הזאת שמנסה לשחזר את מה שאירע.

סיגל בוכמן. צילום: מארק פינגרי

סיגל בוכמן נולדה בקיבוץ סער להורים ציונים שעלו מארגנטינה ב-1965. במהלך חייה עברה מספר תחנות: חיפה, בואנוס איירס, שהות של ארבע שנים במסגרת שליחותו של אביה ומגורים בקיבוץ געש במרכז הארץ. כבר בגיל 8, עם צאתה מהסרט "צלילי המוסיקה”, אמרה לסבתה: "יום אחד אעשה סרט". בילדותה לא ידעה אם תהיה שחקנית, בימאית, תסריטאית או מפיקה, הכול היה תחת מטריה אחת. בוכמן התנסתה בכל- במשחק, עיצוב וקולנוע. היא למדה משחק בניו-יורק בבית הספר היוקרתי למשחק "נייברהוד פלייהאוס"שהעמיד לאורך השנים בוגרים מפורסמים כדיאן קיטון, רוברט דובאל ועוד. עם פרוץ מלחמת המפרץ שבה ארצה ולא מימשה את המשחק. בישראל למדה קולנוע בבית ברל תחת הנחייתו של רפי בוקאי האגדי ז"ל האיש שחי ונשם קולנוע.

במסגרת לימודי הקולנוע יצרה את סרט התעודה "לצלם חורים בגבינה שוויצרית" (2001). בו הציגה את סיפורו של אלכס ליבק, הצלם הפוליטי, זוכה פרס ישראל, שתיעד את החברה והחיים בישראל באמצעות מצלמתו. צילומיו תיעדו מגוון רב של נושאים: העוני בארץ, חייהם וסביבתם הטבעית של ילדים חולי סרטן, תצלומים של כלבים ותצלומים פוליטיים. ב-1984 צילם את התמונה בה מובל אחד מחוטפי קו -300 בעודו בחיים, רגע לפני שחוסל. התצלום עורר את שערוריית פרשת קו 300. "שמו של הסרט ניתן בשל חווייתו של ליבק בשוויץ", הסבירה בוכמן "בשוויצריה שמע בחדשות את חשיבות מחקר גודלם האופטימלי של חורי הגבינה השוויצרית והרהר, אם אלו הבעיות שלהם אני שב ארצה".

באותה שנה יצרה את הסרט "הקולות המושתקים 1948 – 2001" ביוזמת פרופ' דן ברון ז"ל. סרט תיעודי זה מציג דיאלוג בין שתי משפחות פלשתיניות ושתי משפחות ישראליות חיפאיות – שלושה דורות מכל משפחה המביעות את רגשותיהם, תחושותיהם והתנסויותיהם עם הצד השני. הן מכירות בעובדה שלאזור גאוגרפי יש עבר והווה, ואי אפשר לחיות בהווה ולהתעלם מהעבר כפי שאי אפשר לחיות בעבר ולהתעלם מההווה. פתרון פוליטי לאנשים בתוך הסכסוך מחייב התחשבות בשני הממדים. הסרט הוצג באוניברסיטאות בישראל ובארה"ב במטרה לייצר דיאלוג בין הצדדים.

בין 1999-2000 ליוותה את 'פורום הורים שכולים פלשתינאים ויהודים' הלוחמים לשלום. בוכמן הפיקה סרטי וידאו של משפחות שכולות שדיברו על כאב אובדן בנם ועל כמיהתם לשלום. במסגרת הפעילות בוכמן נסעה לעזה עם משלחת הורים יהודים שכולים למפגש עם יאסר ערפאת שהתרגש, הזיל דמעות והבטיח לקדם את השלום. במקביל נפגשו עם אהוד ברק שהבטיח להורים השכולים לפעול למען השלום. "חזרנו מלאי תקווה"היא ספרה, ,"אך המציאות המרה טפחה על פנינו. זמן קצר לאחר המפגש ערפאת נפטר, אהוד ברק פרש, אריק שרון עלה על הר הבית והחלה האינתיפאדה. כששבתי מעזה ירקו עלי וקללו אותי כי ייצגתי את התקשורת העוינת".

עוד בעזה פנה אליה צוות צילום אמריקאי ובקש את עזרתה בעריכת סרט על ההורים השכולים לרשת PBS. בוכמן סייעה והצלם מרק פינגרי הזמין אותה לארה"ב להפיק סדרת סרטים על פסטיבלים בעולם. "קפצתי על הרעיון בשמחה”, אמרה, ”כל כך נמאס לי מהפוליטיקה, הרגשתי שאני יושבת באוטו, לוחצת על הגז, מעבירה מהלכים, נשארת בניוטרל ולא זזה". ב-2002 הגיעה לסיאטל עם מארק פינגרי, צלם PBS זוכה פרסי אמי רבים בצילום.

הוא הקים את חברת Marc Pingry Productions, בה הם שותפים עד היום. בוכמן אחראית על התחקיר, כתיבה הפקה וביום ומרק אחראי על הצילום והעריכה. יחדיו יצאו למסע חוצה יבשות. בין השנים 2004-2010 הפיקו את הסדרה Fantastic Festivals of the world לערוץ DISCOVERY וערוץ הנסיעות. הסדרה בעלת הממד האנושי תורגמה לעשרות שפות. היא מציגה את גאוות אנשים ביפי תרבותם ושורשיהם ללא שיפוט קודם.

למשל, הפרק על ישראל מתמקד בחגים ל"ג בעומר ושבועות הקשורים לתנ"ך ולהיסטוריה ומאפיינים את הארץ . בין השאר, מועלה ההבדל בין קיום מצוות החג במגזר הדתי לבין טקסי הבאת הביכורים בקיבוצים. צלמנו את הפרק הראשון על פסטיבל פלמנקו בספרד ומשם הפלגנו לאוסטרליה, ניו זילנד, פפה גינאה, דרום אמריקה, צפון אמריקה, טורקיה וישראל.

בוכמן,המתגוררת בסיאטל עם בעלה ושני ילדיה, מתכוונת לעשות סרט עלילתי על חייו של ויץ', הרקע, המצב ברחוב הפריזאי, השוק השחור, סיפור אהבתו והחיים היומיומיים תחת המשטר הנאצי. במקביל היא עובדת על סרט תיעודי חדש שיתמקד ביהודי ארגנטינה שחיו בשנות השבעים תחת השלטון הדיקטטורי. משפחתה הייתה מעורבת בסיפור, אביה הציל יהודים רבים. עד עתה לא הופק סרט עלילתי עם זווית יהודית ישראלית על התקופה הזאת.

המלצות השבוע

אם אתם רוצים ליהנות מקומדיה, רדו לדאון טאון וצחקו ללא הרף בPlantation אם אתם רוצים לצפות בטרגדיה פנטסטית לכו לראות את פאוסט. אם אתם רוצים ליהנות מיפי התרבות בשיקגו לכו לשניהם.

Plantation אחוזת המטעים

קומדיה משעשעת על נושא רגיש.

אלו היו 95 דקות של עונג צרוף. משחק מעולה של כל אחת מצוות השחקנים, תפאורה מדהימה, אותנטית ואמינה וסאטירהמשעשעת והומוריסטית. נהניתי מכל רגע. המחזה נפתח בבית אחוזה מהודר בדרום בה אם מטריארכלית, בעלת האחוזה, עם לב רחב מגלה ההיסטוריה רדופת הרוחות של העבדים השחורים באחוזתה. לאחת השפחות,שרה, נולד תינוק מסבה, בעל האחוזה. ובכן... היא מחליטה החלטה ומזמנת את שלושת בנותיה ששמותיהן: קרה, קימברלי וקיילי בראשי תיבות אירוני KKK ושואלת אותן איך לשפר את העולם? הן לא בדיוק יודעות והרוחות סוערות כשמגיעות שלושת אחיותיהן השחורות משיקגו.

המחזה דן במצב האפרו אמריקנים,צאצאי העבדים שהובאו מאפריקה ואפלייתם בימינו בהומור. צחוק הוא המפתח לפירוק הנשק והזעם של אנשים וליצירת דיאלוג כן ואמפתי על נושאים כנים ורגישים. רגשי האשמה, צער, חרדה ובושה של בעלת האחוזה מוצגים בחן ובחיוך.זו קומדיה חכמה ושנונה יחד עם הרבה רגש,פרי עטו של קוין דגלס בבימויו הקסום של דויד שווימר. לאורך כל ההצגה נשמעות שאגות הצחוק של הקהל האופיינית לתכנית בידור ולא לתיאטרון טוב.

מומלץ מאד לבלות ערב נפלא ומשעשע בתיאטרון Lookinglass

ההצגה תופיע עד ל-22 באפריל ב- Lookingglass Theatre’ 821 Michigan

לפרטים:lookingglasstheatre.org

פאוסט Faoust

אומנות מודרנית משולבת באופרה קלסית.

האופרה הנודעת של המלחין הצרפתי שארל גונו מתבססת על מחזהו של הסופר והמחזאי הגרמני יוהן וולפגנג גתה היא הפקה מרשימה, עדכנית ותוססת. האופרה שזורה באריות נפלאות ומוכרות ובשירת מקהלה מסעירה. התלבושות מקסימות, התפאורה עוצמתית ומשלבת מחשוב של צללים.

מתוך ‘פאוסט’. צילום: Cor Weaver

העלילה מגוללת את סיפורו של הפרופסור לפילוסופיה הקשיש ד"ר פאוסט הקץ בחייו ומבקש למות. בייאושו הוא פונה לעולם האופל. מפיסטו, השטן מגיח מתוך האפלה ומבטיח לפאוסט עושר, כוח ותהילה, אולם פאוסט מעוניין להפוך לאדם צעיר ולחוות את ההנאות והתשוקות שחמקו ממנו. הוא כורת ברית עם השטן על פיו מפיסטו יהיה עבדו של פאוסט בעולם הזה, אך אדונו של פאוסט בעולם השאול. עסקים עם השטן אינם משתלמים, לכל גיל יש עת בעולם. כמיהתו של פאוסט לנעורים ולגילוי משמעות החיים מתערפלת.

התפאורה הדיגיטלית על הבמה הושפעה מפסלי האנימציה בהשראת מעצב הבמה, האומן החזותי האמריקאי ג'ון פריים. ויטה ציקון עצבה את התלבושות הססגוניות, דואן מור היה אחראי על התאורה הייחודית. מקהלת החיילים המפורסמת לוותה בצפייה של שלדים מרקדים על מסכים אלקטרונים.

התזמורת של האופרה הלירית בניצוחו של עמנואל ווילאום הפליאה להפיק צלילים מפעימים והתמזגה עם הקולות הצלולים של חברי המקהלה והסולנים הנהדרים.

בנג'מין ברנהיים טנור צרפתי גילם את פאוסט הזקן והצעיר וניחן בקול טנור מתון , נעים ואלגנטי. כריסטיאן ואן הורן (טנור) שיחק בכישרון רב את מפיסטו שהלם את אישיותו, והצליח להיות דומיננטי על הבמה. איילין פרז (סופרן) גלמה את מרגרט ושרה את תפקידה ביכולות מופלאות. לכל הסולנים והשחקנים היו יכולות מצוינות.

זו הייתה חוויה שאין כמותה.

מומלץ מאד עד ה-21 במרץ .

איפה? Lyric Opera House 20 N. Wacker Drive

לפרטים:www.lyricopera.org