ציפי שחר: "כבת למשפחה שכולה אני רוצה לחשוב בצורה רציונאלית. יש שני צדדים למטבע. נקודת המבט של שני הצדדים האלה שונה לגמרי. יש פער גדול מאוד בצורת המחשבה של משפחה שכולה לעומת צורת החשיבה של הממסד. להורים אין דרך אחרת, אלא להפוך כל אבן כדי להביא את יקיריהם לישראל. לממסד צרכים משלו. נקודות המבט האלה לא תיפגשנה לעולם." כך עולה בשיחה עם מי שהפכה לשופר של שישים ותשע משפחות נספי הצוללת 'דקר'. וזו לא ההצהרה היחידה שנשמעת מפיה של האחות השכולה שזוכרת לפרטי פרטים, דקה לדקה את ההתרחשויות כפי שחוו אותן בארץ, לפני 50 שנה.

אמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת. מדינת ישראל בקושי בת 17. היא מבינה כי עליה לרכוש צוללות חדשות על מנת לחזק את כוחה בים. חיל הים המלכותי של בריטניה נענה לקריאתה, ומעמיד לרשותה שתי צוללות שיקראו לימים אח"י (אניית חיל הים) לוויתן ואח"י דקר. על הדולפין, הצוללת השלישית שתעלה ביום שני מעל פני המים למול עיניהם של בני משפחות המלחים שהיו אמורים להגיע עם ה'דקר' לחוף המבטחים בחיפה, לא ידעו. היא נרכשה באותה הזמנה, ודבר רכישתה נשמר בסוד. שנתיים תמימות שהתה משלחת מכובדת של קצינים ואנשי חיל הים בפורטסמות' אשר בבריטניה, על חשבון הממלכה הבריטית. במשך שנתיים תכננו, עמלו, שיפרו והתאימו את הצוללת לפעילות מבצעית בחיל הים הישראלי יחד עם אנשי חיל הים הבריטי כדי להביא את הצוללות ששירתו בצי הוד מלכותה  במלחמת העולם השניה לישראל.

אבי סטורלזון –"סטרולזון"

במשך 20 שנה בקירוב חיפשו אחר הצוללת בחופי מצרים. אחת ההנחות היתה כי מפקד הצוללת, רס"ן יעקב רענן, שנתבקש להתעכב יום נוסף בים כדי להגיע ביום שני לחוף המבטחים בחיפה, ולהתקבל בטקס המתוכנן, קיבל החלטה לביצוע "מבצע קטן" בחופי מצרים. עד שנמצאה הצוללת בשנת 1999, שלושים ואחת שנים אחרי טביעתה, הועלו אין ספור השערות, התקבלו אין ספור דיווחים, וחיל הים הקפיד להזים את כולם ללא יוצא מן הכלל, מבלי שהוא מוותר אף פעם על הרצון למצוא אותה. אפילו פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים שניתחו את אישיותו של רענן הגיעו למסקנה כי הוא עלול היה לקבל החלטה שלא היתה בתוכנית המקורית ולסטות מן הנתיב המקורי, והויכוח ניצח בין אלה שהכירו אותו והעידו על מקצועיותו חסרת הפשרות לבין אלה שהניחו כי הדבר אפשרי. ולא רק זאת, המצוף של הצוללת דקר נמצא בחופי חאן יונס, דבר שהוביל למסקנה מוטעית שהצוללת אכן שייטה לכיוון מצרים.

מרגע היעלמותה בלילה שבין יום חמישי ליום שישי, התאריך הרשמי של יום טביעתה הוא 25 בינואר 1968, ומרגע שהיה ברור כי האות הקבוע שצריך היה להשלח ממנה לא הגיע, החלו החיפושים אחריה מהאויר, על ידי כוחות מיוחדים, אוניות ממדינות שכנות, והקריאה לכוחות הצלה בינלאומיים יצאה במהרה כשספינות משתתפות מיד בנסיון לאתר ממצאים שיעידו על מיקומה, אך לשווא. ההודעות הבהולות שמגיעות לחופי ישראל לא מועברות למשפחות עדיין, אין קבוצות ווטצאפ או אימייל, ואפילו אין נוהל למקרה שיש להודיע למשפחות בדבר אסון. השמועות שמגיעות לאזניהן משודרות בכלי תקשורת זרים בהם ה-BBC הבריטי ורשת הרדיו 'קול ציון לגולה'.

ההזמנה לאירוע שלא מומש– להחליף עם: "הודעת דו"צ לעיתונות בעניין הפסקת החיפושים."

אבי סטרולזון, ילד בן 7 בשנות השבעים המוקדמות של מדינת ישראל, אהב לצפות בערוץ היחיד בטלויזיה. במיוחד היה מחובר ליומן החדשות ביום שישי בערב. הילד הסקרן נחשף לסיפור הדקר לראשונה כשצפה ביומן וראה את המלחים יורדים לבטן הצוללת. אמו אורנה סטרולזון "מנהלת המתנ"ס האגדית בשכונת בבלי" כדבריו תספר לו על האסון, ברמה שתתאים להבנתו אז, אבל הסיפור יחרט בזכרונו ולא יניח לו כנראה עד לימים אלה ממש. לסטרולזון נסיון מכובד בנושאים שקשורים בנעדרים ותעלומות. לימים הוא ישרת ביחידת ההסרטה של חיל האויר בתור במאי ותסריטאי, הוא יחשף לסיפור חטיפתו של רון ארד, ובאמצעי התקשורת המסר שעבר לאזניו הוא שבעצם 'לאף אחד לא אכפת'. הוא יצטרף לצוות שהקים את 'העמותה למען רון ארד' בשנה 1991 לצידו של יוסק'ה הררי הפלמ"חניק, ששרת בתפקידים מרכזיים במדינת ישראל. מטרת העמותה היתה להעלות לסדר היום הציבורי את סיפור החטיפה של ארד והם נסעו ברחבי הארץ והרצו בפני תלמידים על נושא השבויים והנעדרים.

לימים יגיע סטרולזון לארה"ב, כשהוא מורה למתמטיקה שבמקביל למד לתואר נוסף קולנוע כהמשך לעבודתו בחיל האויר, ויאותר על ידי לב לבייב שיקים בית ספר יהודי לבני עדת הבוכרים בניו יורק, וימנה אותו למנהל בית הספר של החטיבה והתיכון. אבי יקים וינהל בהצלחה רבה את בית הספר במשך ארבע שנים ועד לנפילת הנדל"ן הגדולה ב-2008 שם תתקבל ההחלטה שההורים צריכים לקחת חלק במימון המוסד החינוכי, והוא יצטמצם בצורה משמעותית. "ואז אני עובר לעבוד בניו ג'רזי. כל מורה ישראלי, ולא משנה מה הרקע שלו, הופך בבתי הספר היהודיים אוטומטית גם למורה לעברית ולהסטוריה ומורשת יהודית, והדבר פוגש אותי גם בישיבה בה אני מלמד בניו ג'רזי" הוא מספר מחוויותיו "במסגרת השיעורים בבית הספר התיכון התלמידים באים בדרישה שאני אתן להם שעור במורשת קרב". המורה החרוץ מכין מערך שעור בנושא הדקר. "העיסוק בצוללות הוא עיניין מקצועי מאוד. נדרשת רוח קרב גבוהה מאוד, אולי הגבוהה ביותר שיש. יש המון אתגרים טכניים. ישנם נושאים שונים שיכולתי לדון בהם עם הילדים שהיו סקרנים מאוד, החל מהנושאים הטכניים וכלה בסיפור העגונות, היה לי המון חומר רקע. ושם, עם ההכנות לשעור בבית הספר, נולד הרעיון לעשות מהחומרים סרט".

אבי סטורלזון –"סטרולזון" עם יחיאל געש

שנתיים וחצי של עבודת מחקר, קריאה של החומרים, יצירת קשר עם כל גורם אפשרי שהיה מעורב בסיפור הדקר החל מהרכישה של הצוללות ועד למציאתן, ההתוודעות לחברת נאוטיקוס שמביאה לאיתורה של הצוללת במעמקי הים התיכון, בנקודה העמוקה ביותר שלו כנראה. יצירת קשר עם כל הגורמים בחיל הים ביניהם עם סא"ל (במיל.) יחיאל געש, הקצין שלא הסכים להתקדם בחיל עד שימצא את הצוללת והתמסר לפיענוח באופן טוטאלי ועם מציאתה פרש, משפחות הניספים, ארגונים וגורמים שונים שהיו מעורבים באופן ישיר או בעקיפין, וכל אבן שיכול היה להפוך בדרך וכל מסמך ששלח את אמו אורנה שכיתתה את רגליה ברחבי ישראל בהתאם לבקשותיו. מעל שנתיים וחצי של עבודת איסוף מול חיל שכולו שקט ודממה ושאינו מורגל לדבר. סטרולזון רץ, נפגש, מראיין, טס, קורא חומרים ומרכז אותם ביד נאמנה. "אני לא בן משפחה לאף אחד מהניספים. התעלומה מרתקת אותי. הדברים שאני לומד מובילים אותי מדבר למשנהו, והרצון להגיש מסמך כולל ואמין שעדיין לא קיים לא נותן לי מנוח" הוא מספר "ההחלטה להפוך את החומרים לסרט מביאה אותי להכרה שזה יהיה הסיכום המקיף הגדול לפרשה ויתן למשפחות סגירת מעגל מוחשית אחרי 50 שנה". אבי יודע שהוא לא יוכל להכניס את כל מה שיש בידיו לסרט "יהיו הרבה מאוד חומרים שישארו על רצפה חדר העריכה. אני מתכנן להפוך אותם לתוכנית לימוד. אסון הדקר הוא סיפור חי גם היום".

בדרך ליצירה של התסריט, אבי היסודי לא מוותר על אף שלב בדרך להישג "אני יוצא לדרך באופן עצמאי. וללא תלות באף גורם. אין לי משקיע, ואני מממן את הכל מכיסי ובתמיכתה של אשתי שלוקחת אחריות מלאה על הבית והילד בימים שאני יוצא לנסיעות כדי להפגש עם הגורמים המשמעותיים לסיפור וכל זה אחרי שעות העבודה" הוא לא שוכח להזכיר גם אותה "ללא התמיכה שלה ושל אנשים טובים סביבי כמו מיכה ריס, הבעלים של חברת המיתוג Flying Machine שהופך להיות אחד התומכים הראשונים בפרוייקט היה קשה להתקדם". אבי הוא מומחה בגיוס אנשים טובים סביבו עוד מהימים ששרת במשמר האזרחי והביא את המתנדבים לקחת יחד איתו חלק. לצורך כתיבת התסריט, הוא מודיע לעולם, כדבריו, שהוא עוסק בנושא, וזו מטרתו, ובעזרת עמיתה מבית הספר שבנה לבייב, הוא מגיע לגורו של כותבי התסריטים בהוליווד בוב מקי, ויושב איתו שעות רבות כדי להגיע לתוצאות בכתיבת התסריט.

ההזמנה לאירוע שלא מומש

מה החשיבות של הסרט? סטרולזון: "ישנם מספר אספקטים. ראשית זו סגירת מעגל למשפחות. הם הקימו את 'ועד המשפחות' ממש אחרי האסון. הם עברו טלטלות רבות. הטראומה היתה לאומית וכל העולם נשא עיניים לתמונות של ההורים הנבוכים שעמדו על הרציף בסטלה-מאריס"בחיפה וחזרו בידיים ריקות הביתה, כשהם אובדי עצות. הממסד עשה רבות בשביל לשתף אותם, והם מצידם לא ויתרו. הם עוברים משברים רבים לאחר האסון כשמודיעים להם שהחיפושים נפסקים והצוללת מוכרזת כאבודה ואנשיה נעדרים. הם מקבלים את "חותמת הכשרות" לאבדן התקוה למציאתה, כשהרב גורן מתיר את העגונות מעגינותן בתוך השנה הראשונה. ישנה חשיבות רבה בטיהור שמו של המימסד בכל הרמות. ישנו משבר אמון כשהמשפחות בעצם לא מקבלות הודעה רישמית על ההעלמות ולומדות על כך מהתקשורת. זה דבר שחוזר על עצמו גם בשנים אח"כ. מן העבר השני, גם המשפחות מעידות על שיתוף הפעולה המלא עם מפקדי חיל הים לדורותיהם. הם לא מרימים ידיים באף שלב, וממשיכים לדרוש לחקור את ההעלמות. המדינה לוקחת אחריות שמצהירה שבדי.אנ.איי שלה טבוע העקרון שלא משאירים חייל מאחור, חי או מת. ולא פחות חשוב, וזה האספקט השלישי, שצריך לשם בצורה גלוייה את שיתוף הפעולה בין המדינות. הקשרים עם בריטניה וארה"ב הם לא רק לחיצות הידיים שרואים בתקשורת בין ראש הממשלה שלנו לנשיא שלהם. הם עמוקים מאוד, חמים מאוד וצריך לתת לזה ביטוי הולם".

ציפי שחר: בתקופה הראשונה אחרי האסון, בכל פעם שראיתי חייל מחיל הים, נעתקה נשימתי ורצתי להביט בפניו, בתקוה שאפגוש שוב את אחי הצעיר, חיים בר זאב רייכברגר, שהיה בן  21 במותו, שבועות ספורים לפני השחרור. אחי היה מפעיל הסונאר בצוללת. הציבור כבר לא מכיר את המשפחות, זו כבר היסטוריה. למרות זאת הסיפור עדיין חי ונושם והעובדה היא כי ילדים בבתי הספר כותבים עליו עדיין עבודות. המשפחות עד היום חיות את הסיפור והעננה מרחפת בכל חג ושום דבר כבר לא שלם. אסון הדקר זו טראומה לאומית. זו הפעם הראשונה שבה נהרגו כל כך הרבה חיילים ולא במלחמה. מה שהפך את הסיפור לחזק עוד יותר היתה התעלומה. לנו אין אפילו גופות שנוכל להביא לקבר ישראל ולכן ההנצחה בסרט מהווה איזשהו תחליף שישמר את זכר יקירנו לנצח. כך יתגשם הצו שלא משאירים אף חייל בשטח, חי או מת".

כאמור, אבי סטרולזון חקר וריכז לראשונה חומרים חשובים, מסמכי ממשלה, מסמכים שנחשפים עתה לראשונה על ידי הצבא, פגישות רבות עם כל הגורמים שהיו מעורבים בעיניין ומעיד כי בסרט יחשפו לראשונה הפתעות בהקשר של ארגונים שהציבור לא היה מודע לקשרים איתם ותמונות שלא נחשפו עד שיצא הסרט. הוא יצר שיתוף פעולה בלתי אמצעי עם חיל הים "שלמרות שהיה שבוי בקונספציה מוטעית, היה נכון לא רק להקשיב לדיעות נוספות אחרות, אלא גם לנסותן בשטח. תודות לקשר המיוחד שנוצר בין חיל הים האמריקאי והישראלי בכמה רמות פיקוד, נוצרה האוירה הנכונה לשיתוף פעולה יוצא דופן ואשר הביאה לפתרון התעלומה. כל המעורבים במאמצים לאתר את הצוללת האבודה, ובמיוחד בצד האמריקאי מספרים שמציאת הדקר היא הדבר המשמעותי ביותר שקרה להם מבחינה מקצועית." כך סטרולזון במילותיו.

כדי להוציא את הפרוייקט לפועל, הוא יצא בקמפיין לגיוס כספים מן ההמון "המטרה היא לתת לכלל הציבור אפשרות לקחת חלק בפרוייקט, לכן יצרתי גם מערך תשורות ייחודי ומשמעותי למי שיבחר לתרום. אנשי חברת נאוטיקוס, אינם יהודים, ראו בעצמם את החשיבות הלאומית במבצע למען העם היהודי. סגן הנשיא טום דטויילר אף קיבל את אות הנשיא מידי נשיא מדינת ישראל משה קצב, האות הגבוה ביותר שאפשר לקבל מנשיא מדינת ישראל על תרומה למדינה למישהו שהוא לא ישראלי. ד"ר עמיר גבעון, הבעלים של אתר הגיוס מההמון Jewcer נרתם בעצמו ומוצא חשיבות עליונה בפרוייקט ועושה לילות כימים כדי לייעץ ולעזור להוציא לפועל את הפרוייקט. הסרט מסתמך על תעוד ומחקר והתקציב הולך כולו להפקה. יש חברת מוזיקה שנתנה את הסכמתה וישנם שחקנים שכבר הביעו עיניין. ברגע שיהיה הכסף אפשר יהיה לדבר עם חברת הפקה. דרכם יהיה במאי, ליהוק ויהיה תסריט להסתמך עליו". נראה כי אבי סטרולזון מוכן לצאת לשלב האחרון והחשוב.

כדי ללמוד על הפרוייקט ולקחת בו חלק: jewcer.org/project/dakar-heroes-movie