לישראל כנראה מעולם לא היה מחסור באוכל והאש שהציתה בכולנו, אבל אלו מאיתנו שבחרו לחיות רחוק מכירים גם את היתרונות ואת השאלות שמתעוררים ברילוקיישן, רחוק מארץ מולדתנו.

חן (אנני) דודקביץ' חיה עוד מילדות על קו ישראל-ארה"ב ולמדה באופן מעורר השראה לשאוב את היתרונות וההנאה בכל תחנה.

בשנים האחרונות כתבה דודקביץ' בלוג מצליח על חייה כאן בארה”ב, שחיבר בהרמוניה בין האתגרים היומיומיים של משפחה ברילוקיישן בניו יורק לבין ההמלצות החמות והשוות שלה לאטרקציות הפחות מוכרות של התפוח הגדול. הבלוג זכה לאהדה והיה שם לסייע למשפחות רבות שחיות בניו יורק או מגיעות לביקור.

בימים אלו יצא גם הספר המלא של דודקביץ': ‘שבע שעות אחורה’, מדריך לאוהבי ניו יורק,עם מקומות קטנים, סיורים רגליים, מסעדות נסתרות, אנשים מפתיעים, סיפורים אישיים וכמובן שופינג בעיר הגדולה. "הספר חושף את ניו יורק ממבט של מקומית, ישראלית, אמריקאית”.

דודקביץ' עזבה את ניו יורק ושבה עם משפחתה לישראל בשנה שעברה. השבוע היא מגיעה לסיבוב הרצאות בארה"ב לשוחח עם הישראלים המקומיים על טלאות, שאלות והנאות הרילוקיישן.

דודקביץ'. מתוך הספר 'שבע שעות אחורה'

"בגיל שמונה עברתי מרמה"ש לניו ג’רזי", היא מספרת,"זו הייתה מציאות לגמרי חדשה. אני זוכרת בתים עם מדשאות ירקות, מאוד פרברי כזה כמו בסרטים, הרגשתי כמו בסרטי קיץ. זו הייתה חוויה מיוחדת. בדיעבד אני יודעת שההורים שלי מאוד התאמצו שניכנס לעניינים, וזה הצליח. אני לא זוכרת שהיו בעיות. אני בעיקר זוכרת כיף. זו אחת הסיבות", היא מציינת, "שכשאני הגעתי לניו יורק, הפוקוס שלי היה שגם לילדים ההתאקלמות תהיה קלה וכיפית. לכן ידעתי שכל כולי בתחילה חייבת להתמסר ולהיות נגישה ויוזמת רק עבורם”.

היא מתארת את המציאות על כל גווניה באופן אותנטי ואופטימי למדי. הטוב הוא טוב, הרע הוא רע, אבל גם לא נורא. "הפוקוס של ההורים שלי היה לראות את חצי הכוס המלאה כי ברור שיהיו אתגרים וקשיים, אבל אם מסתכלים על הכוס המלאה, אז גם נהנים. לכן תמיד ידענו שאנחנו הולכים למשהו חדש וכיפי וזה נהיה שריר שידענו להפעיל, ונקודת מבט שהגיעה באופן טבעי וחיכינו לזה. היום, כמבוגרת שמסתכלת לקשיים בעניים, אני יודעת לקטר אבל בצורה הומריסטית", היא מסבירה.

"בגיל 11 חזרנו לישראל אבל אז שוב, בגיל 15 חזרנו לאמריקה, והפעם לפרברי לוס אנג’לס. שוב, כמו בסרטים, הפעם סרטי הנוער של האייטיז, סוויט ואלי עם העגילים הגדולים והמכוניות בגיל 16, חיינו בתחושה של מציאות מיוחדת ואחרי שנה בקולג' נסעתי בחזרה לישראל להתגייס”.

כשחזרה לאמריקה לסיים את התואר שהתחילה בהנדסה, פגשה את מי שהפך לבעלה ושניהם השתלבו מהר מאוד בהיי טק המקומי. אחרי 11 שנים, כשהם כבר הורים, חזרו היישר לפרברים של ישראל. "לא ידעתי כלום על החיים הבוגרים בישראל. מלהבין מה זה עובר ושב ועד איפה החנות של הדברים המגניבים, וזה היה קשה. אמנם אני יודעת שנהוג לחשוב שאבן יהודה זה מרכז העולם", היא צוחקת, "אבל האמת שזה לא ממש. פתאום זו חוויה אחרת של משפחה וחברים וההתחלה היא תקופת האני-מון, אבל מהר מאוד זה הופך באנלי למדי”.

שבע שנים אחרי, כשהיא בחדר לידה עם בתה השלישית, מודיע לה בעלה שנחתמה ההחלטה והם עוברים לניו יורק. "מאוד התרגשתי. האתגר היה איך להגיד למשפחה. היו לנו בארץ כבר חיים מלאים וזה היה קצת מבאס וקצת משמח. היה כמובן חשש להתחיל מחדש עם ילדים צעירים ולא ידענו איפה נגור. אני זוכרת שהתלבטנו אם לעבור לניו יורק או לפרברי ניו ג'רזי. אמרנו יאלה ננסה, מקסימום ניו ג'רזי מעבר לנהר”.

"הכתיבה נתנה לי מקום משלי". המשפחה בניו יורק

היא לא ידעה אז מה יקרה זמן קצר אחרי. היא לא ידעה שהעיר תהפוך לאהבתה הגדולה ותוביל אותה למסלול קריירה חדש ומפתיע. המשפחה עברה לבאטרי פארק והחלה ללמוד את החיים בעיר הגדולה. "ההתאקלמות של הילדים הייתה הפוכה ממה שחשבתי. היה לא פשוט ובעיקר כשהתחיל החורף. כשהילדים נכנסו למסגרות וגילי (בן זוגה) התחיל להסתובב, בין סידורי ילדים, חיתולים ושניצלים היומיום, כמו שרבים מאיתנו מכירים. גילי חוזר מפגישות ויציאות בעיר ואני עם פליטות על הכתף. גם חששתי להסתובב עם הילדים בעיר ופתאום זה היה גדול עלי”.

היא גייסה כל שביב של אנרגיה חיובית והחליטה לטעום קצת מהתפוח. "בוקר אחד אמרתי 'פאק איט'. חיפשתי בטיים אאוט גלריה לאמנות, הסתבכתי בסאבווי ועם כל הסרבול, הבנתי שזה לא מסובך. זה דורש זמן,אבל זה אפשרי. זה מילא אותי והכניס לי אנרגיות ואומץ לעשות את זה בעיר לבד. גם לטייל, גם לנסות חוגים לעצמי ולילדים, גם לתכנן לנו טיולים. זה כל כך מילא אותי שהייתי צריכה למצוא איזשהו אאוטלט ואותו מצאתי בכתיבה”.

וכך נולדה מציאות חדשה שהסבה לדודקביץ הנאה אותה הצליחה להעביר גם הלאה. "עד אז כתבתי קצת להנאתי ולמשפחה. התחלתי לכתוב על החוויות שלנו בעיר וכל מיני מקומות שגיליתי והקהל שגילה עניין גדל וגדל. פעם, מי שהיה לו לינק לבלוג זה המשפחה וארבע חברות בערך שהעבירו הלאה, וחשבתי שאולי כדאי שגם נשים מקומיות יקראו את מה שאני כותבת, מההמלצות ועד התסכולים שאני מדברת עליהם. הבנתי שרבים יכולים להתחבר ולהזדהות”.

היא דיברה בכנות על הרגעים הבודדים, על המרחק ממשפחה, על הקור, על הילדים בבית במזג אוויר מקרקע. שיתפה בתחושות המורכבות בבית הספר היהודי והיוקרתי כשהיא מגיעה עם הכפכפים מאבן יהודה, תיארה את הקושי הכרוך בלוותר על מה שבנית במקום אחר כדי לתמוך כאן, רחוק, בבן הזוג, ועל התסכול שבלהיות בעיקר 'אמא של'. "הכתיבה נתנה לי מקום משלי, אחרי שהזהות שלי נעלמה. זה קורה הרבה. זה נשמע שוביניסטי, אבל זה קורה הרבה,את משנה את המיקום בעקבות בן הזוג ופתאום כל מי שאת מתבטל ומשתנה. מאוד קשה להחזיר את הביטחון דרך אותם דברים שאת רגילה לעשות".

אבל דודקביץ' התאהבה. אפשר לשמוע את זה בבירור כשהיא מדברת על העיר, אפשר לראות את זה בבהירות כשקוראים את הטקסטים שלה. היא התאהבה בניו יורק. ואם תקראו את התיאורים שלה, אם תגלו את המקומות שהיא גילתה כנראה הרבה לפנינו, תוכלו להיזכר חיש מהר ביופי ובעושר התרבותי מסביב, זה שרובנו כבר לא ממש מבחינים בו. "זה התבשל בתוכי והיה קטן קטן ולאט לאט גדל וגדל הודות לפידבק שקיבלתי מבחוץ. ההתאהבות שלי בעיר גדלה מיום ליום. הראייה האופטימית של 'וואו אני לא מאמינה שאני פה' לא עזבה אותי כמעט בכל צעד. אני זוכרת שרדפתי אחרי הילד שלי יום אחד, כשהוא וחבר שלו בורחים לי בסקוטרים ברחוב 14, וזה הרגיש לי, אפילו באותו רגע מעייף ולחוץ, כאילו הייתה זו סצינה מסרט”.

דודקביץ' שמרה על איזון מבורך בין המלצות לקיטורים. "הבנתי שיש את הקהל המקומי הניו יורקי שיכול להזדהות עם הקיטורים, ויש גם קהל מישראל שמחפש המלצות לא שגרתיות שיותר מסובך לאתר במדריך בסיסי. הקוראים שלי, בעיקר קוראות", היא מדגישה, "נהנו אני מניחה מהקיטורים שאיתם רבות יכלו להזדהות. על הקור, על הזמן הזה עם הילדים בבית בלי הפסקה, והשגרה המעצבנת שמי שגר פה יכול להבין אותה למרות שאנחנו יודעים שנהדר להיות פה. מי שחוותה את אותם הדברים הזדהתה מאוד. היו כל מיני ניואנסים כאלו של הישראלית היחידה בין קבוצה כזו או אחרת או להישאר לבד ולג'נגל הכל כשבן הזוג עסוק בעצמו ובעבודה. ראיתי שיש עניין וכל פעם מצאתי מקום אחר שהדליק אותי”.

על אף האהבה הגדולה, המשפחה עזבה את ניו יורק אחרי ארבע שנים. "התלבטתי כי היה לי קשה לחשוב על נצח בניו יורק. ידעתי גם על מה אני מוותרת. על החוויה העירונית, התרבות, מערכת החינוך, אבל שמחתי על האפשרות של הילדים לחוות גם משהו אחר בישראל. זו החלטה אישית וקשה ואין תשובה נכונה. אני מכירה את מי שחוזר ומי שלא חוזר לגמרי כי גם זה נכון וגם זה נכון”.

היא מספרת שהפעם ההתחלה הייתה קשה והיה לא פשוט לצאת מדלת הבית בלי ניו יורק שם בחוץ. "כל הזמן השוויתי ולא הצלחתי לכתוב. רק אחרי חצי שנה, החלטתי שאני לא מוותרת על ניו יורק ואני חייבת להיות על הקו. ההגדרה של 'תיירת מקומית' (הטור של אנני כאן ב-ynetus ) הייתה בול בפוני והחלטתי להמשיך”.

היא החליטה לקחת את הבלוגים שלה צעד אחד קדימה. נפגשה עם בלוגריות מצליחות, נרשמה לקורסים שונים ושדרגה את כל האלמנטים שהפכו את הכתיבה שלה לפופולארית כל כך. "לקחתי קורס אסטרטגיה, קורס בניהול קהילה, קורס בעיצוב כדי לעלות מדרגה. זה לא שיעור במכונאות רכב, אבל זה כלי שרציתי לטפח והחלטתי להשקיע בו. זה דורש משאבים, אבל בהחלטה אישית וזוגית משותפת הוחלט להשקיע בזה”.

מאז שחזרה לישראל כבר הספיקה לבלות את הקיץ כולו בניו יורק והגיעה לכאן בשנה האחרונה ארבע פעמים כדי להתמקד במחקר וסיום כתיבת הספר שלה 'שבע שעות אחורה'. "שאלתי את עצמי, אז מה עכשיו. מה השלב הבא? אמרתי יש לי קהילה, הבלוג נראה טוב. הסתכלתי על כל מה שכתבתי והחלטתי לאצור אותו למשהו מאוגד. חשבתי על ספר, הדרכת מסלולים, אבל החלטתי ללכת על כיון אישי שלי, עם מדריך שמעורב ב'קצתים' שונים כמו אוכל וטיולים. התחברתי עם הוצאת לאנץ' בוקס שעזרו לי להרכיב ספר טיולים בסטייל”.

את הטקסטים היא ניקתה משפת בלוגים לטקסטים מדויקים יותר, את המסלולים איגדה וסידרה כך שיהיו נוחים ונגישים, ועבור התמונות הגיעה לחמישה ימים מרוכזים במנהטן עם צלמת מקצועית. הן עברו ממקום למקום, כל פינה שמוזכרת בספר (ויש רבות כאלו) תועדה. "הספר יצא חתיך אש, מתוק נורא וכמה שלא חשבתי שיש לי וויז'ן, הוא יצא בול איך שרציתי שיצא"היא מסכמת”.

בספר תגלו מאות המלצות שגם אותנו, המקומיים יפתיעו. לאורך השבוע הבא תגיע אנני לשוחח עם ישראלים מקומיים, לשתף ולהמליץ מקרוב.