ביום שני הן לקחו חלק בכנס מיוחד בהשתתפות מאות נשים ב-The Temple Emanuel Streicker Center בניו יורק. בין האורחים היו נציגי כל הדתות, נשים וגברים צעירים ומבוגרים ששמעו לראשונה את הסיפורים האישיים של ילדי האמהות השכולות, ונחשפו למהות של פורום המשפחות השכולות שכולל למעלה מ-600 משפחות, ישראליות ופלסטיניות.

כל אמא סיפרה שלה מה קרה לילד שלה. נאג'ווה שדאאיבדה את בתה קריסטין שהייתה בת 12 בלבד. היא תיארה את ירי החיילים שהופנה לעבר מכוניתם, פצע את בני המשפחה וקטף את חייבתה. לפורום, סיפרה, הצטרפו כמה שבועות מאוחר יותר. היא מספרת שהבינה שעדיף לנסות לדבר וללכת יד ביד מאשר להמשיך במעגל הדמים.

איריס שגב איבדה את בנה נמרוד בגיל 20. הוא היה אז נשוי עם ילדבן שנתיים. היא שחזרה איך דווקא סיפור על אב מג'נין שאיבד את בנו ובחר לתרום את איבריו לחולים מישראל, עורר בה השראה ותקווה והחליטה לכתוב לו מכתב. זה היה הצעד הראשון לעבודה משותפת.

בושרא עוואד איבדה את בנה מחמוד בגיל 17. "יום אחד חברה הציעה לי להצטרף לפורום המשפחות המשותף”, היא מספרת. "סירבתי בתוקף ושאלתי אותה איך אוכל ללחוץ את ידו של הצד הישראלי שהרג את בני? זמן מה לאחר מכן הציעה לי אותה החברה לבוא ולשתות קפה בביתה. בהגיעי לשם פגשתי בסלון אישה ישראלית בשם רובי, ומיד פניתי לצאת וללכת. לא רציתי לפגוש אותה או לדבר עימה, אך אז האישה קמה וביקשה ממני להישאר. היא אמרה שברצונה לשמוע את סיפורו של בני, מחמוד. התיישבתי והתחלתי לספר לה. כשהראיתי לה את תמונתו של מחמוד היא פרצה בבכי, ובהמשך סיפרה לי את סיפורה ואת הסיפור של בנה, אשר נהרג על ידי צעיר פלסטיני ב-2002. לאחר הפגישה עם רובי הבנתי שהדמעות שלנו הן אותן הדמעות. הכאב שלנו הוא אותו כאב. כאימהות ששכלו את בניהן, יכולנו להשתתף זו ברגשותיה של זו.

בהמשך נכחתי במפגש משותף של אימהות פלסטיניות וישראליות ששכלו את ילדיהן. במפגש, שהתאפיין באווירה שונה, מרגיעה וכנה, דיברנו על הסבל שחווים שני הצדדים ועל כך שכולנו מסכימות שיש לעצור את שפיכות הדמים, להגיע לשלום בין העמים ולסיים את הכיבוש”.

רובי היא דוברת הפורום ולוקחת חלק בכל פעילות שלו. דמלין איבדה את בנה דיוויד כשהוא בן 27, בשירות מילואים. דיוויד נהרג על ידי צלף פלסטיני שמאוחר יותר נתפס. "אני לא מרשה לכם להרוג אף אחד בשם הילד שלי", היא מספרת שאמרה לחיילים שהגיעו לבשר לה. "אני מניחה שזה יוצא דופן, זו לא תגובה שמצפים שתהיה לבשורות שכאלה”.

אחרי שנתפס, החליטה רובי לשלוח למשפחתו של אותו צלף מכתב: "עבורי זהו אחד המכתבים הקשים שאי פעם אצטרך לכתוב. שמי רובי דמלין, אני אימו של דיוויד שנהרג על ידי בנכם. אני יודעת שבנכם לא הרג את דיוויד כי הוא היה דיוויד. אם הוא היה מכיר אותו, הוא לעולם לא היה עושה זאת", כתבה. "מה גורם לילדים שלנו לעשות את מה שהם עושים? הם אינם מבינים את הכאב שהם גורמים?

“הבן שלכם יישב שנים רבות בכלא, ואת הבן שלי אני לעולם לא אוכל להחזיק, לראות, לחתן או להיות סבתא לילדיו. אני לא יכולה לתאר לכם את הכאב שאני חשה מאז מותו ואת הכאב של אחיו וחברתו וכל מי שהכיר ואהב אותו”.

בראיון ל'ידיעות אמריקה' מספרת לנו דמלין שהתגובה של הקהל הגדול כאן בניו יורק הייתה מרגשת מאוד. "הם לא רגילים לשמוע סיפורים כאלו, בעיקר כשהם מוצגים זה לצד זה”.

רובי הקריאה מכתב געגוע שכתבה לדיוויד. "קיבלתי אימיל אחרי המופע ממישהי שאיבדה את הבת שלה וסיפרה שזו השראה לראות מה אנחנו עושים עם כל הכאב הזה, לאן מנתבים אותו. היו המון אנשים שבכו, אבל קיבלתי המון תגובות עם תקווה. זה היה לנו מאוד חשוב. לא מסר של עצב בלבד. זה מסר של תקווה”.

לאחרונה עלה הפורום לכותרות אחרי שטקס יום הזיכרון שתיכננו כמעט ובוטל כששר הביטחון ליברמן ביטל את אישור כניסתן של המשפחות הפלסטיניות לשטחי ישראל. "הגענו עד לבית המשפט העליון וזכינו. בזכותו כנראה", היא צוחקת, "זכינו לטקס הגדול ביותר שלנו עם 8000 משתתפים"

הרעיון לקיום יום זיכרון משותף, ישראלי ופלסטיני, החל בשנת 2006 בתקווה להעביר מסר ברור לשני העמים, ולהבהיר כי כאב השכול והמלחמה פוגעים ומשפיעים על חייהם של שני הצדדים. בשנים האחרונות הצטרף פורום המשפחות השכולות לארגון ולהפקת הטקס כשותף פעיל.

מעגל הכאב והתקווה. צילום: רלי אברהם

יום הזיכרון המשותף מתקיים בכל שנה במקביל ליום הזיכרון הישראלי. "הבחירה במועד זה", מסבירים בפורום, "מבקשת לזכור ולהכיר בכאבם של שני הצדדים בסכסוך, ולהזכיר שמלחמות אינן גזירת גורל נצחית וכי דרך הנקמה לא תחזיר את אהובינו לחיים, אלא תביא לשנאה ושפיכות דמים. הטקס המשותף מבקש לזרוע תקווה בקרב שני הצדדים, ובמיוחד בקרב אלו ששילמו את מחירו הכבד של הסכסוך, ולשים קץ למלחמות שגבו את חייהם של אהובינו ויקירינו”.

איריס שגב תיארה מפגש שלה ושל אב שכול פלסטיני בבית ספר. היא סיפרה שילדה אחת קטנה שאלה אותה איך היא יכולה לשבת עם מי ששייך לעם שהרג את הבן שלה. היא הניחה את ידה על כתפו של האב השכול ושאלה: 'איך את חושבת?'. גם בושרא תיארה את השאלות שהיא מקבלת בנוגע לשיתף הפעולה שלה עם בני העם הישראלי, אחרי שבתה נהרגה על ידם, והיא הסבירה שהיא נלחמת למען חיי ילדיה שנותרו בחיים. "המטרה שלנו", מסבירה דמלין, "היא להסביר לאנשים שחייב להיות גם הסכם פיוס, אחרת אנחנו נהיה כל הזמן במתח”.

"אם לא נעשה משהו למען הפיוס, כולנו נהיה בבית קברות".

חברי פורום המשפחות השכולות מצהירים כי הם מתנגדים לכיבוש, מאמינים כי סיום הסכסוך אפשרי ומבקשים להשפיע על הציבור ועל קובעי המדיניות להעדיף את דרך השלום והדיאלוג על דרך המלחמה והאלימות. "סכסוך הדמים בין החברה הישראלית והחברה הפלסטינית גבה מכל אחד מאיתנו מחיר כבד ולווה בכאב ששינה את חיינו לתמיד”, הם אומרים, “דווקא מתוך הכאב בחרנו, כל החברים בפורום המשפחות השכולות, להמיר את רגשות הזעם והנקם, את חוסר האונים ואת תחושת הייאוש והריקנות בפעילות של תקווה ופיוס”.

בשנים האחרונות, דמלין מספרת שהמציאות הפכה מאתגרת הרבה יותר. "המצב בארץ מאוד מסובך והכיוון ימני, גם מעבר לגבול. שני הצדדים הם כמו מראה. מה שהם אומרים עלינו אנחנו אומרים עליהם, שאין עם מי לדבר והצד השני לא רוצה שלום, אבל המטרה שלנו היא להפסיק דמוניזציה משני הצדדים, אנחנו הולכים למשל לחוגי בית ברשות. כי קחי בחשבון שהם בחיים לא פגשו ישראלי שאיננו מתנחל או במדים וזה עושה משהו. אי אפשר לוותר על העבודה הזו”.

במסגרת הפרויקטים המגוונים של הפורום, מתנהלים חוגי בית, מפגשים ביקורים ביד ושם וכפרים ערבייים. "אם לא נעשה משהו בכיוון של פיוס, כולנו נהיה בבית קברות. רצינו להגיע לכאן לניו יורק", היא מוסיפה, "להראות שלא הכל שחור וגם היום אנשים יכולים ללמוד מהמסר שלנו".

http://theparentscircle.org