במקום שבו המילים נגמרות - רוקדים ביפו
במקום שבו נגמרות המילים, יש צעדים, מגע וכבוד הדדי בין ילדים. במקום הזה, מאמינים האנשים שעושים, יצמח השלום, ההבנה והחלום לחיים ללא אלימות. החלום הזה החל לפני המון שנים והפך למפעל חיים של רקדן מפורסם בכל העולם, שנולד במקום רווי קונפליקטים ושנאה.
הוא היה ביישן, ילד לא חייכן ממשפחה שנעקרה וזזה ועברה וחזרה ולא בדיוק מצאה את מקומה, גם על רקע בין דתי תוך משפחתי. הוא לא מודה בזה ואולי לא מודע, אבל הוא היה ילד שגדל בתוך קונפליקט, במשפחה שיש בה קונפליקט. אמא פרוטסטנטית (מתנגדי הכנסיה הקתולית א.ס.ח) ואבא קתולי, במקור מאירלנד. הוא נדד בין ארצות עד שקבע את מקום מושבו בניו יורק, ומשם הוא שלח זרועות לכל העולם, מטביע את חותמו בחינוך ילדים רבים ברכות ובכריזמטיות, בחוש הומור ובקסם רב. פייר דוליין (Pierre Dulaine) נולד בתקופת המנדט, לפני קום המדינה והיה לאלוף העולם בריקודים סלוניים ארבע פעמים יחד עם בת זוגתו לריקודים, איבון מרסו. שניהם יחד פרקו את הריקוד הסלוני לגורמים והגיעו יחד עם מומחים בתחום החינוך להבנה שאפשר לעשות למען מזעור אלימות באמצעותו.
"האידישע מאמא שלי זו מירי" הוא פותח בהתרגשות את השיחה. "לה היה החזון ולזכותה הביצוע המושלם. היא עשתה מה שאחרים לא עשו בשום מקום בעולם, והיא עשתה את זה במקום שנשאר לי בחלומות ילדותי". כשדוליין מדבר על האידישע מאמא שלו, ברור לגמרי שהוא לא מדבר על אמו מולידתו. הוא מדבר מדבר רק על מירי לוי שחף, מי שראתה בעיני רוחה את חזונו קורם עוד וגידים בארץ מוכת הקונפליקטים, ישראל והביאה אותו להצלחה כבירה.
"הסיפור החל כשערב אחד צפינו בעלי ואני בסרט 'Mad Hot Ballroom' בסינמטק בתל אביב. שנינו באים מעולם התרבות והחינוך והסרט על הילדים שרוקדים ריקודים סלוניים נגע בנו. יצאתי מבית הקולנוע וגמלה בליבי ההחלטה שאני צריכה לפגוש את פייר דוליין ויהי מה" מספרת על הרגעים הראשונים בהחלטה שלקחה ויהפכו לקריירה השנייה שלה "היו לנו כרטיסי טיסה מוזמנים לניו יורק שבועיים לאחר ההקרנה. ביקשתי להפגש עם דוליין, והוא מצידו נענה לבקשתי וכאן החל הרומן עם הפרוייקט שלו שמתפתח ונמשך עד היום".
ילדים רוקדים בכיתות רוקדות
דוליין הקים יחד עם מרסו בית ספר לריקודים סלוניים בניו יורק בתחילת שנות ה-70 של המאה שעברה. עד אז הוא מצא את עצמו עוזב את ישראל בגיל 4 כשהוקמה המדינה ב-1948 ומשפחתו גורשה מיפו ועברה לעמאן שבירדן. ההורים ניסו את מזלם באירלנד אבל מצאו את עצמם שבים לעמאן לכמה שנים נוספות. כשהוא נער בן 14 הם חוזרים לאירלנד, כשפייר הקטן, שבור השן, עם המבטא המצחיק באנגלית ובלי חיוך על השפתיים מוצא את עצמו נחבא אל הכלים. את הדלת פותחת לו בת הכיתה שמציעה לו לבוא לרקוד איתה במסיבת הכיתה. לא הרבה אחר כך יהפוך הריקוד למשאת נפשו ומקצוע לחיים. בשנת 1971 הוא מגיע לניו יורק "לשבועיים" בין הפלגה להפלגה על אניית קרוז שהוא עבד בה כמנהל, ומחליט להישאר בה לתמיד למרות שתיכנן לחזור לבית הוריו. "זה היה מכתוב. משמים. החלטתי לפתח את הריקוד ולהפוך אותו לדבר שממנו אתפרנס ובו אצליח. מאוחר יותר אני מחליט לפתוח בית ספר ואנשים סביבי אומרים לי שאני משוגע עם הרצון שלי ללמד ילדים ריקודים סלוניים".
כשפוגש לראשונה דוליין את לוי-שחף בניו יורק, הוא אומר לה "אם תסדרי לי ילדים יהודים וערבים מיפו, אני אבוא ללמד אותם על חשבוני" והוא חוזר ליפו שלא ביקר בה אף פעם אחרי שעזב אותה בילדותו. הוא מבקש לבוא וללמד ילדים ערבים ויהודים לרקוד וכל זאת מבלי לגעת בפוליטיקה. הוא יודע, שבמגע שהריקוד יביא איתו, שבמבט שהם ידרשו להביט האחד בשני, בהתחשבות שתידרש להם כדי לרקוד יחד, הוא יביא את האמון והשלום ביניהם. מירי מצידה נענית לאתגר שלא היה פשוט. היא מתדפקת על דלתות מנהלות בית הספר בדרכה, והוא מצטרף לקריאתה, בדרכו. הדרך לא קלה. בבתי הספר הערבים המנהלות אפילו לא רוצות לדבר איתם. כשהן כבר מדברות, הן לא נותנות לגיטימציה לריקוד של בן עם בת. אח"כ הן מתנגדות לערוב בין יהודים וערבים ולבסוף, כשההסכמה מושגת, הן נאלצות לעבור את משוכת הסרט התיעודי שעתיד לשמר את הרגעים הקסומים הללו. המשוכות גבוהות. דוליין בדרכו משכנע אבא שלא הסכים שהבת שלו תרקוד עם בן, שהריקוד ישפר את הציונים שלה, את הבטחון העצמי שלה ושהיא תהיה תלמידה טובה יותר בכל הנושאים הנלמדים. היא תרקוד עם ילד יהודי וזה יוכיח שהיא יכולה לעשות טוב כמו שהוא יכול. הוא מסביר לאבא שהילדה תגדל לעולם הגדול, תטייל ותפגוש אנשים בחייה, ותדע הרבה יותר על העולם כולו. האבא של הילדה נענה לו. לימים הוא הופך להיות הדובר שלו בפני הורים אחרים שמביעים התנגדויות רבות.
דוליין עם הילדים ביפו.
"הריקוד מבסס אלמנטים רבים. הוא דורש התחשבות בבן הזוג, הוא דורש מהם לסמוך האחד על השני. אני מבקש מהבנות לעצום עיניים. לוותר על השליטה" הוא מסביר "כשרוקדים יחד נוגעים האחד בשני תוך כבוד הדדי, מביטים בעיניים, בוחנים את העומד מולך. כשרוקדים יחד ריקודים סלוניים, נדרשים להתחשב ברוקדים מסביב. כשלומדים על הריקודים, לומדים מתמטיקה, לומדים היסטוריה וגיאוגרפיה. נפתח בפני הילדים הסקרנים עולם גדול וחדש" פייר דוליין שוטח את תורתו "למדנו מהר מאוד שבמקומות שבהם לימדנו לרקוד האלימות פחתה" הוא מסכם את כל הטוב הזה. המתודה שפותחה יחד עם אנשי חינוך בכירים ונחקרה לעומק עוקבת אחר מספר אלמנטים ובהם כבוד וחמלה, להיות נוכח, יצירת מרחב בטוח לילדים, מתן תחושה כי הכיתות הן מקלט שבו לרגשותיו של כל תלמיד יש כבוד - כולם שווים, פיקוד ובקרה, המורים האמנותיים לומדים כיצד להשתמש בקבוצה כדי לעזור ליחיד. שפה מילולית וגוף, ההשפעה הפיסית שלהן עם הפתיחות, החמימות והחיבה האמיתית, בעוד שהרפרטואר המילולי מורכב מחיזוק חיובי וכמובן הומור ושמחה כשאמני ההוראה משעשעים את העומדים מולם כראוי, כך שתלמידים יכולים לחוש שהשיעורים נועדו להיות מהנים.
לאון ליין עם אנטוניו בנדרס
דוליין: "לפעמים נכנסים למשהו שלא יודעים מה תהיה התוצאה שלו" והתוצאה לא איחרה לבוא. בישראל נפתחו כיתות רוקדות בכמאה בתי ספר. הוא מאמין כי אנשים משכילים רוצים לתת יותר לילדים. הוא מאמין בגילאים הצעירים שנעים סביב 10-11. אלה הגילאים שבהם אפשר לחנך למגע עם כבוד הדדי. שהילדים עדיין ילדים, אבל על סף גיל ההתבגרות. גיל שאפשר להטביע בו חותם. והוא מכבד אותם, מאוד. דוליין מגיע לכל הכיתות שלו לבוש בחליפה ועניבה. הוא פונה לילדים ב"ליידיס אנד ג'נטלמן", בכל העולם, והוא רואה אותם מזדקפים מולו מיד. הוא מלמד אותם כבוד הדדי מהרגע הראשון. הוא מבקש מהם להיות אלגנטיים "הילדים אוהבים להיות אלגנטיים וזקופים, זה נותן להם בטחון" הוא טוען. דוליין דואג שכולם ירקדו עם כולם, והרבה משיטת הלימוד מבוססת על טרמינולוגיה שנבחרה. אין "זוגות" יש "קבוצת ריקוד". הם רוקדים במעגל פנימי וחיצוני, והזוגות מתחלפים כל העת. בתום השיעור יוצא שכולם רקדו עם כולם. בזוגות.
ילדים מציירים, כיתות רוקדות
את "שיטת דוליין" מלמדים ברחבי העולם. בגרמניה לדוגמה, הבינו את הפוטנציאל שלה ומטמיעים אותה בקרב ילדי פליטים. מוסדות לימוד אקדמיים מוכיחים כי השיטה מביאה למזעור אלימות. סר קן רובינסון הבריטי הנודע טוען כי צריך ללמד ריקוד בכל בתי הספר "מתמטיקה מפתחת רק צד אחד במוח, ריקוד מפתח את שני הצדדים".
חייו ותפיסת עולמו של פייר דוליין נלמדים ונחקרים ומהוים השראה לסרטים. ב-2006 הבמאית ליז פרידלנדר מביימת את הסרט TAKE THE LEAD בכיכובו של אנטוניו בנדרס ובהשראת סיפורו של דוליין. עם כל הנסיון שניצבר והידע הרב, בתל אביב מכניסים את התוכנית לספר התקציב שלהם. בבית הספר בקיבוץ סאסא רוקדים יחד ילדים מ-34 ישובים, בני כל הדתות המגיעים ממקורות שונים ובהם ילדים של צדלניקים, ערבים, יהודים, דרוזים, נוצרים מושבניקים, קיבוצניקים ועוד. הם לומדים עם מורים אמנותיים. כל המורים בוגרי תואר שני בטיפול בתנועה מאוניברסיטת חיפה, בוגרי האקדמיה למחול בירושלים או סמינר הקיבוצים. דוליין לא מאמין במורים "קלאסיים". הוא מחפש את אנשי חינוך עם רקע בתנועה. החינוך צריך להיות דומיננטי יותר. מה שחשוב הוא מה שקורה בתוך החדר ולא אם עשו את הצעד במדוייק.
הפרוייקט כיתות רוקדות בישראל החל כאמור ביפו. הדרך תועדה בסרטה של הילה מדליה בשם 'רוקדים ביפו' והוא יוקרן בשבוע הבא בטמפל עמנואל בקלוסטר לציבור הרחב, בנוכחתו של פייר דוליין שגם ישוחח עם הקהל ומבטיח הפתעות נוספות.
על מסך גדול עם הגברה מיוחדת לסרט Dancing in Jafa
9 במאי בשעה 7:30 בערב, טמפל עמנואל בקלוסטר, ניו ג'רזי, פתוח לקהל וללא עלות.
להרשמה: https://bit.ly/2w8SPyS
קבלה בניו ארק
כנס קבלה עולמי בניו-ג'רזי שבו יכנס כבמסורת מעל 1,000 אנשים מ-27 מדינות בעולם לשלושה ימים של איחוד ללא הבדלים.
"חכמת הקבלה משוייכת לעיתים לדת או למיסטיקה, אבל האנשים שמגיעים לכנס, ומכירים את חכמת הקבלה האותנטית מתוודעים אליה כשיטה שמטרתה היחידה היא גילוי מערכת הקשרים הטבעית שקיימת בין כל בני האדם, ללא הבדלי דת, לאום, גזע ומין" אומר מיכאל סנילביץ', מנכ"ל "בני-ברוך קבלה לעם", עמותה ללא כוונת רווח שאחראית על ארגון הכנס מדי שנה.
קבלה לעם
הכנס יכלול שיעורים עם מייסדה של "קבלה לעם" הרב ד"ר מיכאל לייטמן, מחברם של למעלה מ-40 ספרים על חכמת הקבלה, וכותב טורי דעה שבועיים בעיתונים "הג'רוזלם פוסט" "הארץ" ו"ואללה". השיעורים ילוו בסדנאות, סעודות ואירועי תרבות, שכולם מיועדים לעורר ולטפח הרגשה של איחוד וקשר מלב ללב.
להרשמה ופרטים נוספים http://one.kabbalah.info
הכנס יתקיים במלון DoubleTree by Hilton Hotel Newark Airport ויועבר בשידור חי באתר הארגון.
לאון ליין. ילדים רוקדים
מומלצים
