גבירותי ורבותי, מהפך
סוף שלטון מפא”י ב-1977 היה אחד הרגעים בחשובים בהיסטוריה הפוליטית. ספר חדש של ד”ר ערן אלדר מסביר איך זה קרה ומה אפשר ללמוד מזה על הדמוקרטיה המקרטעת של ישראל
המשפט הזה נאמר אי שם בשנות השבעים, עם התרסקות שלטון מפא"י בישראל ונראה שהוא רלוונטי, במידה רבה, גם היום. ד"ר ערן אלדר, מומחה בהיסטוריה הפוליטית, התרבותית והגיאוגרפית של מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, פתח את ספרו החדש 'בדרך ל-77’' העוסק בקריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים, במשפטה זה של אלוני. "זהו היה נכון אז ונכון גם היום", הוא מסביר בראיון מיוחד ל'ידיעות אמריקה'.
ד"ר ערן אלדר, 46, אהב מאז ומתמיד ללמוד על ההיסטוריה של עם ישראל והפוליטיקה שמנהלת ומנתבת אותה. את התארים הרבים שלו ליקט דרך לימודי ממשל, תקשורת ביטחון, מדע המדינה ועוד. "כל אלו הם מרכיבים של תמונה אחת שלמה", הוא מסביר. "התחומים האלו משיקים ומשמעותיים זה לזה. אי אפשר לעסוק בפוליטיקה בלי תקשורת או צבא. הכל מתחבר לתמונה אחת”.
אלדר בכלל חלם להיות וטרינר, אבל כשהבין שהפערים בין חיבה לחיות והטיפול הפולשני בהן גדולים, הוא החליט להתמקד בקריירה האקדמית. עם שלל תארי הצטיינות יתרה, ומלגות בכל יעד, המטרה הפכה למציאות ועם סיום הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב, עבר להשלים פוסט דוקטורט באוניברסיטת פריז, כשהוא מלמד בקמפוס סטודנטים בצרפתית שוטפת, שלמד, כך מספר, מגיל 7. "בתום הדוקטורט היה ברור לי שאני הולך לקריירה אקדמית שמורכבת מהרצאות וממחקר, שניהם חשובים בעיני”.
ד"ר אלדר לימד כמה וכמה קורסים, ביניהם תקשורת ופוליטיקה ישראלית, עירוניות ישראלית והיסטוריה של תל אביב. העניין בקורסים, הוא מתאר, גדול מאוד. "מפליא כמה בעולם מתעניינים בנו. כמה ישראל המדינה הקטנטנה הזו מרתקת ומעניינת את כולם. אנחנו מייצרים חדשות כל הזמן ויש ערך לקורס שיש בו מרצה ישראלי. כתבו לי למשל משוב בסוף קורס והסטודנטית כתבה ששמחה לקבל משוב ממישהו משם”.
השנה שבילה בפריז הייתה להגדרתו מהיפות והקשות בחייו. "היא הייתה יפה כי פריז זו פריז. עיר שהיא מוזיאון אחד גדול. מצד שני הייתי מחוץ לסביבה הטבעית שלי”. אחרי תיאור הקושי קצת מפתיע לגלות שמאז, אלדר עבר מאוניברסיטה אחת לשניה. "עברתי לאוניברסיטת קלגרי בקנדה כפרופסור אורח לשנה ומשם לאוניברסיטה במונטריאול והיום כפרופסר אורח במרילנד”.
בין לבין הוא גם הספיק לקפוץ לגיחה קצרה לישראל לכתיבת שני הספרים שלו. הראשון היה 'בכוחותיה העצמיים', העוסק בהיסטוריה של תל אביב משלהי ימי המנדט עד שנות השבעים ומתאר כיצד התפתחה תל אביב מבחינה אורבנית. "בספר אני מציג כל מיני נתונים שאולי לא היו ידועים לרובנו על העיר ועל ההתפתחות שלה לאורך השנים. אפשר ללמוד מהספר מדוע אנשים עזבו את תל אביב ומה היו השנים בהן סבלה מנטישה. אפשר לגלות בספר גם בעיות שמלוות את תל אביב עד היום, המרכזית ביניהן היא אי ההסדר ביחסים שבין עיריה וממשלה. עד היום אין בישראל חוקה מוניציפלית שמסדירה את היחסים בין העיריה לממשלה. ראשי העיר בובות בידי הממשלה. זו דוגמא נוספת לכך שישראל היא דמוקרטיה בהתהוות, דמוקרטיה חלשה מאוד”.
על הבעיה הישראלית הזו הוא מתעכב לא מעט. כך הוא גם עשה בספרו השני, שיצא בימים אלו אודות ימיה הקשים של מפלגת העבודה. "בימי בקלגרי עלה לי הרעיון לכתיבת הספר אחרי שיחה שהייתה לי עם פרופסור אחד בנוגע למנהיגותו של בן גוריון. יש כאלו שטוענים שהוא מנהיג גדול ויש כאלו שטוענים שהוא עשה הרבה מאוד שטויות. הוא בהחלט עשה כמה טעויות בדרך", הוא מתאר. "למשל ההחלטה על צורת הממשל בישראל שעד היום אנחנו לא מצליחים לשנות אותה. כל מה שקשור בדת ומדינה והקשר ההדוק ביניהן. התחלתי לחשוב על פועלו של בן גוריון, התחלתי לחקור והגעתי למחקר שהלך והתרכז בהיסטוריה של מפא"י עד 77 כשזו מתרסקת בבחירות”.
הבחירות לכנסת התשיעית, במאי 1977, חוללו מה שכונה מאז ״מהפך״ רב־חשיבות ומשמעות בפוליטיקה בישראל. לאחר שלושים שנה של שלטון לא מעורער שלחו הבוחרים את מפלגת פועלי ישראל (מפא״י) אל ספסלי האופוזיציה. "הספר אינו עוסק בצד המנצח, הליכוד, אלא במחנה המפסיד. ההתרכזות בתהליך שקיעתה האיטית של הגמוניית מפלגות הפועלים בשנים וסיום די מתבקש של התפרקות ואובדן כוח. מהפרוטוקולים שהגעתי אליהם", הוא מוסיף, "רואים שהמפלגה יודעת שהתרסקות בדרך אבל איש לא עושה דבר. מקוננים בלי לעשות מעשה”.
בספר ממחיש אלדר כי יש לתהליך הסבר סוציולוגי ברור. "מפלגת שלטון עסוקה בשליטה. היא לא יכולה במקביל גם להתמודד עם התדמית שלה. בנוסף, מפלגה ששולטת כל כך הרבה שנים, לאט לאט נוגעת גם בשחיתות. השררה משחיתה. הייתה את פרשת אשר ידלין, פרשת לאה רבין. גולדה מאיר התראיינה לפני הבחירות ונשאלה אם אפשר היה לבלום את התהליך שהוביל לחוסר ניקיון כפיים, והיא אמרה ‘אני לא יודעת מה אתה מדבר, אני לא מושחתת’. זה רק מראה כמה היא הייתה לא מחוברת למציאות שהייתה”.
מנהיג המפלגה שמעון פרס כתב לידידו הסופר א.ב. יהושע אחרי הבחירות: ״נותקנו מהעם, ליבנו היה גס למשאלות ליבו, ואוזנינו אטומות לציפיותיו״. ועוד הוסיף וסיפר לו על ״משחקי הכוח״ בתוך המפלגה ועל ״דלותה האינטלקטואלית״. בטרם נפטר, נפגש הנשיא המנוח עם ד"ר אלדר ותיאר לו מקרוב את המציאות שהייתה. "פרס סיפר לי הרבה סיפורים. היו הרבה מאוד אלמנטים שהתרחשו במקביל. גם את הנשיא לשעבר נבון הספקתי לראיין בטרם פטירתו וגם הוא סיפק לא מעט מידע לספר. כשראיינתי את שלמה הילל הוא סיפר לי שגולדה בחרה את משה דיין כשר ביטחון אחרי שעלו בבחירות שהתקיימו בתום המלחמה. הילל סיפר שהופתע ומיהר לפנות אליה כשהוא תוהה מדוע בחרה במי שכעס גדול מופנה אליו מהעם. גולדה ענתה לו 'ריחמתי עליו’".
כמי שמאמין שגם לתקשורת יש השפעה על תהליכים פוליטיים, מיהר אלדר לראיין גם את צוות 'ניקוי ראש' ששלטו אז בסאטירה ובדעת הקהל ובאותם ימים, המערכונים שלהם עלו אפילו לדיונים בכנסת. "ראיינתי את רבקה מיכאלי שכיכבה בתכנית ואת אפרים סידון אחד הכותבים שתיארו איך נראו הדברים מהצד שלהם, ואיך תדמית השחיתות והסררה הלכה והתגבשה”.
היום נראה לנו שהעולם הפוליטי מבעבע, אפל ומושחת, ואז מסתבר, הרוחות לא נשבו לכיוון אחר. בנוגע לפוליטיקה בישראל מסביר ערן שנראה שעד היום ישנם תהליכים דמוקרטים שטרם הושלמו ולכן ישנן עדיין בעיות זהות. "השינוי יתחולל כשתשתנה שיטת הממשל, הפרדת דת ומדינה ומעל הכל חוקה, חוקה וחוקה. היא קריטית לקיום המדינה. בלי אלו אנחנו דומוקרטיה בעיתית מאוד ונסבול שנים מדמוקרטיה מקרטעת. המהפכה טרם הושלמה", הוא טוען. "אני ממליץ לכולם לקרוא את הספר בעיקר כי העבר הזה יכול ללמד אותנו מהי דמוקרטיה. מה היתרונות של דמוקרטיה. אני חושב שהספר" מסכם ד"ר אלדר, "הוא קייס סטאדי שמתאים בכל עידן, ומראה כיצד שלטון שלא מתחלף מתנוון ואיך יתרונה הגדול של הדמוקרטיה ניכר לפני הכל בעיקרון ההחלפה”.