גילת יחיא, אחות ראשית ביחידת טיפול נמרץ בבית חולים הדסה, הגיעה לשיקגו כחלק מסיור אחיות בינלאומי לרגל חגיגות מאה שנה לייסוד ביה"ס לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד. בהמשך מסעה ביקרה גם בדטרויט ובמינאפוליס והופיעה בפני קבוצות שונות של נשות הדסה ובפני אחיות מקומיות. דבריה נתנו השראה, תקוה ודוגמא. היא התמקדה בעשייה שלה בישראל ובתפוצות בתיקון עולם.

ביום שני בבוקר חלקה במפגש אחיות את מיזמיה בהקמת רפואה סיעודית משקמת בגינאה, שותפות בייסוד מרכז ייחודי לגמילה מעישון ובפעילותיה כאחות מוטסת. בצהריים הוזמנה לצוות חשיבה שכלל אחיות ראשיות מבית החולים RUSH בשיקגו. השיחה נסובה על ההתמודדויות המשותפות לאחיות בשני קצווי העולם, כגון : ההכרה במעמד אחיות בבית החולים והניסיון בהרחבת סמכויותיהן של אחיות מומחיות בעלות הכשרה קלינית בקהילה. בארץ תחום זה נמצא עדיין בחיתוליו. כולן הסכימו שהן בישראל והן בשיקאו 80% מהבאים לחדר מיון לא היו צריכים להגיע לשם. בנוסף, הזדהו והסכימו שתפקידה של האחות בחדר מיון אינו פשוט כלל וכלל ולרוב הוא מלווה בלחץ ואחריות תמידית.

גילת יחיא

גילת סיפרה על שותפותיה במספר פרויקטים מדהימים. שוחחתי עמה ארוכות."פרופסור דני אנגלהרד”, סיפרה, “יצר פרויקט הנקרא "אומנות, אושר ואהבה". הוא ביקש ממני להצטרף אליו לבית היתומים "בדבר מרקוס"בצפון אתיופיה. לאחר מסע בן 11 שעות מאדיס אבבה, כשאנו חולקים את מקומנו באוטובוס עם כבשים ועיזים, הגענו לבית היתומים בו חיו 116 ילדים יתומים שהוריהם נפטרו מאיידס והינם נושאים את נגיף ה-HIV. הבית התנהל בידי נזירות אמא תרזה.

“באותה תקופה, למרות שניתן היה להשיג תרופות נגד איידס שיצילו את חיי הילדים בחינם, בבית היתומים נחשבה המחלה לחשוכת מרפא. הנזירות סייעו לילדים הגוססים למות בכבוד ובנחת. הצבנו מטרות: הקמת מרפאה, הסמכת אח מקומי - א"ב בבריאות ציבורית ואספקת תרופות לילדים. הצלחנו ביישום כל המטרות בזכות גיוס מנהל בית החולים לרעיון. הכשרנו מקומיים ופתחנו מרפאה אליה מגיעים הילדים מידי יום ומקבלים תרופות. הפרויקט הצליח מעל המשוער. בעקבותיה הריץ פרופסור אנגלהרד מרפאות נוספות ברחבי אפריקה. היום שותפים בפרויקט זה גם עובדים סוציאליים. מדובר בילדים שפעם היו מתים והיום מגיעים לגיל ההתבגרות ומתמודדים עם מחלה".

גילת והמשפחה

פרויקט נוסף לו היתה גילת שותפה עם פרופסור ברויאר הוא הקמת מרכז לאבחון, גמילה וטיפול בנזקי עישון הגורמים למחלת COPD (מחלת ריאות חסימתית כרונית) שמודעות הציבור אליה נמוכה. המרכז נבנה לצד מכון הריאה בהדסה ומוצעת בו תכנית פרטנית הכוללת ייעוץ אישי וליווי המטופל בצוות רב מקצועי הכולל אחות, דיאטנית, פסיכולוג ורופא. בנוסף, ביוזמתה המבורכת של גילת לרפואה מונעת, המרכז מציע בדיקה חינמית לקהל הרחב לגילוי COPD ב-31 במאי היום ללא עישון הבינלאומי. מעל ל-1000 אנשים הגיעו לבדיקה, ביניהם זוהו 40 צעירים עם הפרעות בתפקודי ריאה. גילת זוכרת אימא שהגיעה לבדיקה ומיד התקשרה לבנה בתל-אביב שיגיע להיבדק. כשהבן גילה שמצבו גבולי, קרע לגזרים את קופסת הסיגריות. "המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו”, אמרה. בין השאר, שימשה כאשת הקשר של משפחות הזקוקות להשתלות ריאה ולוותה משפחות לאורך כל התהליך, תיאמה את קבלתם ודירוגם במשרד ההשתלות הארצי.

גילת גדלה בגדרה. בילדותה נחשפה למקצוע טיפולי אחר. מדי פעם התלוותה וסייעה לאימה בעבודתה כמרפאה בעיסוק בבית החולים הרצפלד בגדרה. "עבודה עם חולים היה מין חיידק שלא נרפאתי ממנו אף פעם". ציינה, "אם כי רציתי להיות עורכת דין, אף פעם לא חשבתי שאהיה אחות".

כמו כולם יצאה לטיול לאחר הצבא ושמעה אישה זועקת לעזרה, כשנגשה, ראתה אדם שראשו נשמט מאובדן הכרה על הכיסא. "רציתי לסייע ולא ידעתי איך לעזור לה, הרגשתי חסרת אונים. נוסעי מטוס נוספים ניסו לעזור, אחד מהם היה יוצא דופן, תפס את הפיקוד, ודאג שהאדם ישוב להכרתו, לשמחת הכול. עם תום הטיסה פניתי איליו בחוצפה ישראלית ושאלתי: מי אתה? ומה תפקידך? תשובתו הדהימה אותי –"אח בחדר מיון". אירוע ואדם זה הניעו אותי, באותו רגע ידעתי שאהיה אחות.

עם שובה ארצה נרשמה לבית הספר לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד באוניברסיטה העברית בירושלים וזכתה בתואר מצטיינת דיקן במהלך לימודיה והוענק לה פרס כספי בגובה מחצית שכר הלימוד השנתי. בשנת הלימוד הרביעית רצתה לחוש את השטח ובקשה להתמחות כאחות בחדר מיון. שנת ההתמחות במיון הפכה לעשר שנים, התקדמותה בבית החולים הייתה מטאורית. היא שנים במקצוע והאהבה עוד נטויה, חזקה ופועמת היום כאי פעם. היא משלנו במלוא מובן במילה. גילת גרה עם בן זוגה, גאי בניסטי, ושתי בנותיה המקסימות, התאומות הזהות תמר ונעמה.

המלצות השבוע

The Guards at The Taj

המחזה "משמרות טאג'"מראה שאנו חיים בעולם של קיצוניות גרוטסקית. אדם אחדיושב בהצגה ונהנה ואנשים אחרים בעולם שרויים במלחמה בלתי פוסקת. לנו יש אינטרנט וחשמל, לאחרים באפריקה אין מים זורמים. הפקת תיאטרון סטפנוולף בבימויה של אימי מורטון, מבקרת את כוחו העז של שלטון ברוטלי לבין חוסר האונות של האזרחים וציותם לפקודה. זה קרה במדינה האיסלאמית וגם בשואה.

המחזאי ראג'יב ג'וסף בוחן את הקונפליקטים המנוגדים של שליט מגלומני. רודן אשר בשם האהבה וההנצחה שכר אדריכל ליצור עבורו את הבניין היפה ביותר שנבנה אי פעם והעסיק 20,000 עובדים במשך 23 שנה. הוא גם אותו האיש המצווה לכרות את ידיהם של אותם אנשים שעמלו על הבניין כדי שאף אחד לא יוכל לבנות בניין יפה אחר שיתחרה בו.

איננו פוגשים את הרודן במחזה. אנו פוגשים שני שומרי מלכות צעירים, חומיון וחבר ילדותו באבור, שתפקידם לעמוד ולשמור על קיר המגן שמגן על הארמון. אסור להם להביט בו. באבור, מתבגר, איש חלומות, מלא דמיון, חסר מנוח מגיע באיחור ושובר את הכלים. הוא שובר את השתיקה שהשומרים אמורים לשמור, למורת רוחו החמורה של חומיון הצייתן לכל הכללים הקפדניים: האסור לדבר, האסור להסיר את החרב ואסור בתכלית להסתובב וליהנות מיפי הבניין. אחרי הכל, עונשים חמורים ניתנים לאי ציות אזרחי, כולל העונש האולטימטיבי : מוות דריסה בידי פיל. באבור לא עומד בפיתוי ומביט אל הטאג' ומושך אתו את חומיון חברו. שניהם נענשים.

השחקנים נפלאים, הבמה מעוצבת בהתאם לרוח העיבוד, בין היופי לרשע. הגיבור האמיתי במחזה הוא ללא ספק הוא הטקסט של ראג'יב החושף רגעים צרופים של רשע וחוסר אנושיות, של נאמנות ובגידה של כאב וצחוק ושל יופי וקרבן. הצגה כבירה שמאפשרת לנו לבקר את הקיצוניות בעולמנו. מומלץ לראות

האומנות הוויזואלית במחזה יוצאת מן הכלל. דגים שטים מעלינו, ההמחזה משלבת משחק, תיאטרון בובות, אקרובטיקה קרקסית ותפאורה מעניינת במיוחד. המשחק מעולה, התפאורה טכנולוגית ומעניינת. זו חוויה יוצאת מן הכלל.