שלושה ימים וסרט
לא רחוק מניו יורק שוכן לונג ביץ’ איילנד, פיסת גן עדן ציורית, שהיא בית לפסטיבל סרטים קיצי יוצא דופן. מנהל הפסטיבל, אמיר בוגן, מסביר איך הפך הפסטיבל הקטן לאטרקציה
צ'ארלי פרינס גדל בניו יורק אבל נהג לבלות בימי הקיץ בעיירה הציורית באמת, לונג ביץ' איילנד, שבניו ג'רזי. עיירת חוף, מהידועות באיסט קואוסט לגולשים, ומהאהובות על בעלי ממון מקומיים בימי הקיץ. למעשה בעיירה בת פחות מעשרת אלפים תושבים, דרים למעלה ממאה אלף בימי בקיץ. על האי, ישנן מספר עיירות קטנטנות שמרבית הבתים המרשימים שלהן, מאוכלסים מחדש בימים אלו ועד סוף הקיץ.
פרינס, היום עורך דין מצליח שייצג בעבר גם ענקים מתעשיית הקולנוע כמו הארווי ווינשטיין, מעולם לא שכח את אותם ימים קסומים בעיירה וכחובב סרטים מושבע, החליט לחבר את האווירה והיצירה, ובעשור האחרון מוביל באי את פסטיבל הסרטים השנתי, lighthouse international film festival.
אחרי שנים ארוכות, הפך הפסטיבל לאחת מחגיגות התרבות המהנות של היוצרים המקומיים, ונראה שהחזון של פרינס הפך למציאות. "הפסטיבל הופך במשך שלושה ימים לחגיגה אחת גדולה", מסביר לנו הישראלי אמיר בוגן שהפך בימים אלו למנהל הפסטיבל. "השילוב של הנוף, של האווירה הנינוחה והמפנקת של האי, לצד מסיבות גדולות, אוכל טוב והרבה מאוד סרטים, הופכים את הפסטיבל לחוויה שלמה ושונה מכל הפסטיבלים האחרים”.
הקהילה המקומית מצפה לפסטיבל לאורך כל השנה וכשהוא מגיעה, נרתמת במלוא כוחה, עם פסטיבלים נלווים של יין, אוכל, פעילויות חוף ועוד. "זו קהילה מאוד תומכת ומחבקת. השילוב של הלוקיישן והקהילה המקומית שנרתמת למה שהפך לגאווה מקומית, הופכים למרכיבים של פסטיבל מסוג אחר”.
בסוף השבוע האחרון, עלו אל האי מאות של חובבי סרטים, צמאי מסיבות ואנשי תרבות שמשוועים למינגלינג איכותי לכבוד הפסטיבל העשירי במספר. "כשהפסטיבל נוסד, צ’ארלירצה להביא סרטים אקספרימנטליים ומאתגרים, לא קונבנציונליים, חלקם מורכבים מבחינה אסתטית, חלקם מבחינת הנושאים ולפעמים גם וגם. בהתחלה", מסביר בוגן, "היו לא מעט בעיות כי הקהל שרגיל לראות סרטים הוליוודים ודרמות קלילות, נחשף לאיכויות שרואים בדרך כלל במקומות כמו סאנדנס או קאן, דברים מורכבים במיוחד. אבל לאורך השנים הקהל למד להבין את האיכויות של הסרטים, שהובילו גם את אנשי המקצוע המובילים למקום. היום, למרות שאנשי האי חיים עם מיני גולף וגלישה, הם נחשפים לחומרים חתרניים ועדכניים ומורכבים”.
אל הקהילה המקומית מצטרפת קהילה של קולנוענים, השנההיו אלו בעיקר צעירים שמגיעים בהמוניהם מברוקלין וניו יורק כולה, במסה מאוד גדולה ומורגשת של עשרות יוצרים, רבים מהם מציגים סרטים קצרים לצד הארוכים שמוקרנים בפסטיבל. "למעשה החבר'ה האלו הם לכאורה ההפך הגמור מהקהילה, חבר'ה מכל העולם, לא בהכרח אמריקאים, כמה מהם גם ישראלים, שמגיעים ומתערבבים בקהילה השמרנית יותר. זה מקסים לראות את החיבור החברתי שיכול להתקיים כנראה רק בזכות אירוע תרבותי שכזה”.
כל פסטיבל קולנוע מנסה לא רק להיות תכנית הקרנה אלא לערבב בין יוצרים, ותיקים וחדשים, יוצרים מזאנרים שונים, ובעיקר לאפשר לייצר קשרים בין כמה שיותר אנשים מהתעשייה. "המסגרת הזו שמאזנת בין מסיבות בהן ניתן להינות גם עם יוצרים גדולים ורמי דרג בתעשיה וגם צעירים שאפתנים, מייצרת קרקע שוות ערך ומסקרנת לייצר קשרים אינטימיים יותר והזדמנויות גדולות. רוב האנשים שמגיעים", הוא מוסיף, "מתחברים רגשית לאי ולפסטיבל, וחוזרים מדי שנה גם אם אין להם סרט."
את הפאנלים של הפסטיבל הוביל מבקר הניו יורק טיימס גלן קני, שבין השאר ראיין גם את השחקנית טל ברקוביץ, דוגמנית לשעבר, ישראלית שהפכה בשנים האחרונות לשחקנית בהוליווד. ברקוביץ' ייצגה את הסרט הישראלי 'אל תשכחי אותי', ובפאנל שוחחה בגילוי לב על חווית האנורקסיה שעומדת במרכז הסיפור. ברקוביץ' גם תיארה את החיים כישראלית באמריקה בימים אלו.
"לא מדובר בפסטיבל יהודי או ישראלי, אבל יש כל כך הרבה יהודים שחיים במקום או מחזיקים שם בתים, ובשנתיים האחרונות משתלבים גם יותר ויותר סרטים ישראלים וזוכים לפרסים והתעניינות גדולה”.
בחודשים הקרובים יעמלו מארגני הפסטיבל על התכנית לקיץ הבא וזה הזמן, מזכירים, להגיש מועמדות. "אני ממליץ לכל מי שרוצה לשלוח אלינו את ההצעות להקרנת הסרטים, למהר. הפסטיבל פתוח לכולם. אנחנו מחפשים סרטים טובים ומפתחי חשיבה. נשמח לבדוק הכל. המטרה שלנו"מסכם בוגן, "היא לפרוץ את גבולות האי. לא רק הקהל הצעיר של ברוקלין אלא להפוך את האי לחגיגה ללא הפסקה אליה יעלו לרגל ממנהטן ועד פילדלפיה. ואנחנו כבר מכינים לא מעט הפתעות לשנה הבאה”.
