ניו יורק היא מקום שמגיעים אליו כדי להגשים חלומות. מיליוניםנוחתים כאן מדי שנה, מקווים שלהם זה יקרה.גם שנים אחרי שחיים את היום-יום התובעני שלה, כששורדים בה במציאות רחוקה מאוד מאותו חלום, יש משהו באוויר הלא נקי שלה, בבניינים הגבוהים ובעיקר באפשרויות שנחבאות בה מכל עבר, שגורם לכל חולם להאמין שזה יקרה.

המסלול של בן סומך הוא דוגמא מצוינת לחלום והגשמה בניו יורק. הוא ההוכחה שלא חייבים להתגלות ברחוב, לקבל תפקיד ראשי בברודווי ולחתום על השתתפות בחדש של קופולה. התקווה בחיים בניו יורק בעינה, הודות לאפשרויות של כל אמן שחולם להצליח כאן, לסלול את המסלול שלו בעצמו.

סומך, 27, גדל בנתניה ולמד בבית הספר לאמנויות הבמה בעיר. "בבית הספר שלי למדו בעבר גם אלי ומריאנו", הוא מספר. הוא רצה להיות שחקן. היה ברור לו שזה הייעוד שלו, אבל באחד הקורסים בבית הספר למד בימוי וכתיבה והבין שהתשוקה נושבת לשם. "התחלתי להבין שבתהליך היצירה יש יותר מתחנה אחת שמרגשת אותי", מספר סומך. "התחלתי להעלות מחזות שכתבתי, השתתפנו בפסטיבלים, זה היה מאוד מספק”.

כבן לאם דיילת, נהג לטוס ברחבי העולם, מתאילנד להונג קונג, גרמניה וצרפת, אבל ניו יורק מאז ומתמיד הייתה היעד המועדף עליו. "לניו יורק היה לי חיבור מיוחד. בתור ילד, כל מה שקשור לתרבות אמריקאית דיבר אלי מאוד, ורק להסתובב ברחובות בניו יורק הרגיש כמו ללכת בתוך סרט”.

אחרי שהספיק לשחק בכמה תפקידים בישראל, הגיע לעיר בגיל 21 במטרה להשתלב בבית ספר למשחק. "כשהגעתי קרו שני דברים. בתחילה גרתי עם דודה שלי בניו ג'רזי, יותר נכון התנחלתי אצלה והתחלתי לקרוא ספרים באנגלית. זה הוביל אותי לבחור דווקא במסלול של לימודי כתיבה פול טיים ב-NYU. במקביל קיבלתי עבודה באל-על ופרקטית לימודי כתיבה יצירתית היו נוחים יותר מלימודי משחק”.

"הרגיש כמו ללכת בתוך סרט". סומך

בן החל להעמיק ולכתוב סיפורים של דמויות שהעסיקו אותו יותר ויותר. "מרתקות אותי דמויות נורמטיביות, כאלו שככל שמתעמקים בהן הופכות להיות מורכבות יותר ויותר. כמו כולנו”.

החלום הגדול היה כמובן לעשות סרט. "אתה מגיע לכאן ומאוד לבד ואין לך איך לעשות את זה. דרך הלימודים שלי ובהמשך הודות לחלק שלקחתי בתיאטרון לאימפרוביזציה, התחלתי לייצר קשרים, והכרתי יותר ויותר אנשים מהתחום. כשהצעתי לכמה מהם לקחת חלק בפרויקט שלי, הם מיד הסכימו. כשאנשים מאמינים שהפרויקט שלך צפוי להצליח הם מוכנים לקחת חלק ללא תשלום, ושמחתי שכך יכולנו להשלים את הסרט”.

בסרט הקצר שהוצג בשבוע שעבר בפסטיבל ביפן, מתואר דן, בחור צעיר שמטייל עם כלב שאימץ רק חודשיים קודם לכן בפארק, והכלב נעלם. אובד עצות, הוא מחליט בסופו של דבר לאסוף כלב אחר בין שבילי הדרך וחוזר איתו הביתה. החברה שלו כועסת, מחליטה ללמד אותו לקח ומתחלפת בחברה אחרת שלה שמגיעה לגור איתו בביתם. "יש כאן אנלוגיה עמוקה יותר לכך שכמו שהכלב התחלף במהירות כזו, גם החברה של דן מתחלפת ויש כאן אנרכיה מסוימת בערכים”.

הסרט הוקרן בכמה מבתי הקולנוע האייקונים של ניו יורק. "ההתרגשות הייתה גדולה", מתאר. "לראות את זה על המסך אחרי שהעבודה שלי הייתה בעיקר דרך לפטופ קטן, היה מרגש והתחבאתי עם עצמי. החזקתי את ידו של מי שהיה לידי. זה סרט שכתבתי וביימתי והתרגשתי כשקיבלתי המון תגובות מאנשים מוכרים מהתעשיה כאן, שהציעו לי להצטרף לפסטיבלים נוספים”.

קולנוע ישראלי-איראני. סומך עם היוצרת האיראנית

הסרט עומד בימים אלו לתחרות המוכרת ביפן ומי שיזכה בה, יעמוד כנראה גם למועמדות באוסקר. "לא הייתה עדיין הכרזה, אבל בינתיים זה נראה ממש טוב”.

סומך לוקח בימים אלו חלק בקבוצת 'פילם שופ', שכנראה תועיל לכל ישראלי שמגיע לעיר בתקווה להשתלב בתעשיית הבידור. ”זו קהילה של יוצרי קולנוע שעוזרים זה לזה. כל אחד מציע לתרום משהו מעצמו, משחק, בימוי, צילום, כל דבר, מציגים קונספט שעליו רוצים לעבוד ולאורך הזמן אתה עוזר לאחרים בהפקות והם עוזרים לך”.

שיתוף הפעולה המרתק שנולד בעקבות הצטרפותו לקבוצה, היה התפקיד הראשי שקיבל בסרט של יוצרת איראנית שבתסריט חיברה בינה כמהגרת איראנית למהגר מישראל. "היה שיח מאוד מעניין בינינו. הסרט גם בוסס על סיפור היכרות אמיתי שהיה לה עם בחור ישראלי”.

"יש רגעים שזה נראה אבוד”, הוא מודה, "אבל כאן בסרט הראשון שביימתי וכתבתי היה מעיין ניסוי בשבילי לראות שאני יכול להרים משהו. תוך חודשיים הרמתי הפקה שמימנתי בעצמי וההצלחה גדולה ממה שיכולתי לדמיין. החלום הוא ליצור סרטים גם באורך מלא. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר. ניו יורק זה מקום שנותן לך תחושה ואווירה של תקווה. אני מאמין שאם אתה לומד דברים שהם קריטיים להצלחה בניו יורק, כמו שיתופי פעולה עם אנשים שכמוך מונעים להצליח, אתה יכול לטפס מדרגה מדרגה. לאט לאט הדברים יכולים לקרות. אין לדעת”, הוא מסכם, "לאן זה יגיע. עובדה”.

bsomek@gmail.com