השבוע, לפני 42 שנה, ב-27 ביוני 1976, נחטף מטוס אייר-פרנס בטיסה מס' 139 שהמריא מתל אביב ונחת לנחיתת ביניים באתונה. המטוס נחטף מיד אחרי, כשבתוכו היו 248 נוסעים ו-12 אנשי צוות.החוטפים היו שני מחבלים גרמנים, חברי "תאי המהפכה", ושני מחבלים פלסטינים, חברי החזית העממית לשחרור פלסטין. את בני הערובה, כפי שכולנו זוכרים, הם הובילו לאנטבה, אוגנדה. שבוע אחרי, ב-4 ביולי התבצע מבצע הקומנדו הגדול והמוצלח של צה”ל, שהפך למיתוס עצום מימדים.

במסגרת המבצע, מצאו את מותם 4 בני ערובה ומפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, שנהרג בקרב. מספר ימים לאחר המבצע אישר צה"ל להסב את שמו של 'מבצע כדור הרעם', שהפך ל'מבצע אנטבה', למבצע יונתן.בעולם זכתה ישראל להערצה בעקבות הפעולה הנועזת, שכונתה "משימה בלתי אפשרית".

בארצות הברית זיהו אפילו סמליות מסוימת בתאריך שחרור החטופים - ארבעה ביולי,ביום העצמאות ה-200.

מאז עברו 42 שנה, אבל המיתוס עדיין גדול. בישראל חייםכמה וכמה ניצולים מקרב בני הערובה, אבל הצלקות הכואבות של אותה טראומה מגיעות עד לכאן לארה"ב. עבור אבנר אברהם, איש מוסד בעברו, למבצע יש משמעות מיוחדת. לפני כשנתיים אצר תערוכה גדולה על המבצע שהוצגה לאורך תקופה ארוכה במרכז רבין. הסיפורים והתמונות שהוא חושף בפנינו כאן, הם חלק מפרויקט המחקר וההנצחה שיצר.

המתנדבת והקיבוצניק

“ג'אנט הגיעה באמצע שנות ה-70' מארה"ב לישראל, להתנדב בקיבוץ, והתאהבה בעזרא, בן הקיבוץ. כעבור זמן לא רב נישאו, ותכננו טיול לארצות הברית, לבקר את המשפחה המורחבת של ג’אנט.את נסיעתם כיוונו לקראת חגיגות ה-200 לעצמאות ארצות הברית - 4 ביולי 1976. רצה הגורל ובחר הזוג הצעיר בטיסת אייר פרנס 139.

ג'נט ועקיבא. צילומים: באדיבות אבנר אברהם

“ביום השלישי לחטיפה, ערכו הטרוריסטים סלקציה והפרדה בין הנוסעים. הם פרצו פתח בקיר הטרמינל בו כלאו את בני הערובה, והחלו להקריא שמות של ישראלים (בהתאם לדרכונים שנאספו מכלל החטופים). לאחר מכן, פנו לאזרחים שזיהו על פי לבושם כיהודים,ואלה התבקשו גם הם לסור לחדר הישראלים והיהודים, כשביניהם גם ניצולי שואה.

“לג'אנט לא קראו. דרכונה האמריקאי לא הצביע על כל קשר. היא החלה לבכות ולזעוק, והקשר אל עזרא בעלה היהודי-ישראלי נחשף. אחד המחבלים הערבים הגיע אל עזרא, כיוון לראשו את הרובה ושאל בתקיפות- מה קורה פה? תענה מיד, לפני שאחסל אותך. בסופו של דבר, הועברה ג'אנט לחדר הישראלים והיהודים, והשניים שוב היו ביחד.

“רגע פריצת סיירת מטכ"ל לטרמינל, בשעת לילה מאוחרת. כולם ישנים ולפתע יריות. תוך זמן קצר פרצו לאולם לוחמי הסיירת. באמצעות מגפון צעקו לכולם בעברית ובאנגלית לשכב ולא לזוז.עזרא באותה עת שכב לישון על רצפת הטרמינל, בין שני חטופים - מצד אחד פסקו כהן, מצד שני ז'אן ז'אק מיימוני. שניהם נהרגו מאש כוחותינו, בזמן ההשתלטות. ז'אן ז'אק נהרג במקום. פסקו כהן נפצע קשה. עזרא, חובש בעברו הצבאי, קרע את מכנסיו וניסה לעזור לו ולעצור את שטף הדם. בהמשך צוות הרופאים עמל קשות להציל את חייו של פסקו. פסקו פונה במטוס לבית חולים בקניה, ונפטר לאחר זמן לא רב”.

כרטיס הביקור- אות חיים מניו יורק 

המכתב המקורי.

“עם הגיעו, מיהר לבית הדואר ובכיסו כרטיס הביקור של עקיבא לקסר, אחד הישראלים החטופים, עורך דין צעיר. פיטר הצמיד דף נייר לכרטיס וכתב להוריו של עקיבא כי הוא במצב טוב, ומקווה שכאשר מכתב זה יגיע אליהם. על הכרטיס כתב עקיבא: "לאמא ואבא היקרים, שלום ונשיקות מאוגנדה. להתראות בקרוב, שלכם באהבה, עקיבא”.

מימין: ג'יימס וולסי ראש הסי איי איי לשעבר עם אבנר אברהם באירוע זכרון לחללי אנטבה בפילדלפיה

זוג החרדים מניו יורק

“מרבית היהודים שלא החזיקו בדרכון ישראלי באותה טיסה, עטו על עצמם סממנים שהפכו את משימת הזיהוי קלה למדי. הלבוש המסורתי, הזקן, הכיפה. אלו נקראו לעבור ל'חדר של הישראלים' למרות שאחזו בזהות זרה. היתה זו ללא ספק סלקציה והפרדה בין ישראלים לזרים אך גם בין יהודים ללא יהודים. בין החטופים היו ניצולי שואה, שמראה ההפרדה גרם להם לחוות שוב את התחושות הקשות.

“עקיבא לקסר, יהודי שומר מצוות, נתבקש לפתוח את תיק היד שלו. בפנים החזיק את התפילין. 'האם זה מכשיר קשר'? שאל אחד המחבלים. 'כן, אני מתחבר עם זה לאלוהים, מדי יום'. המחבל איפשר לעקיבא לעבור עם התפילין. לאורך כל ימות השהות של בני בערובה בחדר ההוא, השתרר תור ארוך של ישראלים ויהודים העומדים בשקט ומחכים לתורם להניח תפילין”.