ליאור מיליגר תמיד ידע שהוא רוצה לנגן, הוא גם תמיד ידע שניו יורק היא המקום הכי טוב לעשות את זה, אבל לא ידע איך. אחרי כמעט שלוש שנים עם הסקסופון בעיר הגדולה, הוא מודה שיהיה לו קשה לעזוב. בעיקר אחרי שקרה לו מה שכל אחד שמגיע לעיר הזו מקווה בסתר ליבו שיקרה. גוטפירד דיימון, מפיק גדול ומרשים, במקרה שמע אותו מנגן בחצר ביתו, וביקש לעבוד איתו.

"אני גר בטאון האוס בברוקלין ומנגן לעיתים תכופות בחצר”, הוא מספר, “יום אחד פנה אלי השכנים ושאל אם אני מנגן בסקסופון. הוא סיפר שהוא מפיק מוסיקלי והתחלנו לדבר. לא ממש לקחתי את זה ברצינותכי במהלך השנים כאן הבנתי, אחרי שקיבלתי לא מעט פניות, שכל אחד כאן ממהר להעניק לעצמו טייטל. יום אחד הוא מתקשר ושואל אם בא לי לבוא לנגן אצלו. אני מגיע ומגלה אולפן מטורף שיש לו בבית ותמונות שלו עם אמנים כמו עם סטיבן טיילור, קול &דה גנג, לו ריד. קלטתי שהבן אדם עומד מאחורי להיטי ענק של עשרות שנים”. מאז הקליטו ביחד יצירות שונות ודיימון הפיק למיליגר את האלבום שיראה אור ממש בקרוב.

מיליגר, 40, גדל בכרמיאל. "מאז שאני זוכר את עצמי ניגנתי סקסופון, סבא שלי לימד אותי ועם הזמן זה גדל להיות חלק ממני. כל כך טבעי שזה היה ברור שזה מה שאני הולך לעשות". בצבא התגייס בכלל לתותחנים, אבל כששב הביתה לא בזבז זמן על בילוי עם חברים, אלא מיהר לקונסרבטוריון. "המנהל נתן לי מפתח כדי להשלים פערים. מבחינתי לא ראיתי אפשרות אחרת, זה היה המפלט שלי. תקופה ארוכה זה היה משהו שלי עם עצמי, אני לא יודע לתאר את היחסים שלי עם הנגינה".

הכיוון המוזיקלי התפתח עוד בתיכון. "בתחילה עסקתי בעיקר בתחומים קלאסים, עם תזמורת עירונית, הייתי בכל מיני הרכבים שנתנו לי הכשרה לקריאת תווים. רק בתיכון הגיע מורה שהביא את בשורת הג'אז. היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות. סיקרן אותי כל העניין של האלתור, כל מה שזה דורש להיות בסטייט אוף מייד מסוים, זון כזה שמצריך המון משאבים. זה דורש פוקוס ייחודי של מה אני עושה, צריך לדעת תמונה שלמה, לראות מה נוצר ולהוביל אותו. ליצור ולהיות באותו רגע.

“היום כשאני שומע ג'אז אני מבין שלומדים תבניות ומלבישים אותן על כל מיני סיטואציות. אבל יש עכשיו פיתוח והכרה עם השנים של ג'אז חופשי בלי מסכות, בלי התבניות. אנשים מגיעים בלי לדעת כלום וזה 100 אחוז מאולתר ואת רואה אינטרקציה בין אנשים דרך מוזיקה. יש גבול דק בין יצירה לאלתור. יש דברים ששקשה לי לשמוע, אבל יש נגן שאת שומעת כשיש לו שליטה בכלי ולא יכול להיות שהוא מחרטט ולא יודע כלום”.

מיליגר. צילום: מאיה גיגי

אחרי הצבא, כשכל חבריו הנגנים עברו לניו יורק, הוא עבר לאקדמיה בירושלים. “נראה היה שבניו יורק קורים הדברים, אבל זה היה יקר מדי ובינתיים עוד שנה ועוד שנה באקדמיה ובארץ היו מספיק פלטפורמות לממש את עצמך. כשלימודים עולים 50 אלף דולר לשנה ואין דרך אחרת להגיע בלי לימודים, אז זה מבאס, כן, אבל צריך לחיות את המציאות ולא לשקוע במה שאין".

עם סיום הלימודים, במקום לעיר הגדולה, חזר לכרמיאל. "כשפונים אלייך מהבית, אתה נקרא לדגל. ידעתי מה זה להיות שם תלמיד ורציתי להחזיר למקום. זה כמובן מוות קליני מוזיקלי, אבל עדיין יש סצינה כלשהי בחיפה ומנגנים ויוצרים ואז מחיפה נוסעים לתל אביב ואיפה שאפשר”.

עם הגישה החיובית הזו שמח מיליגר להפוך למורה ובמשך 12 שנים ליווה תלמידים להצלחה. "היו אצלי ילדים שהתחילו מאפס וניגשים לבגרות ברמה גבוהה וזה היה מאוד מהנה בשבילי. פתחתי גם מועדון ג'אז מקומי שבו יכולנו להופיע וגם לתת לתלמידים להופיע. יצרנו במעגל המקומי שלנו”.

אבל אז הגורל החזיר את מיליגר לחלום הישן על התפוח הגדול. אשתו התקבלה ללימודי תואר שני בברוקלין והשניים נחתו בניו יורק, סצינת הג'אז החלומית של ליאור. "בכל מיני תקופות בחיים עלתה השאלה של ניו יורק, אולי גם היה נוח להישאר במקום בטוח. אשתי היא שהניעה את המהלך הזה וככה זה קרה”.

אחרי שקיבל עבודה בקונסוליה, התפנה למוזיקה. "התחלתי לנגן עם רונן איציק, מתופף שמנגן כאן ולמד איתי בישראל. הוא אמר לי ‘לפני שאתה מתחיל, תמצא עבודה שתיתן לך שקט’. העבודה בקונסוליה באמת נתנה לי את השקט הזה”.

כך החל לעבור ממועדון למועדון, כשהוא נתקל בגיבורי ילדות, מציע להם לנגן ביחד והם נענים לו פעם אחר פעם. "פגשתי בסיסט שהיה לי אותו על המדף בבית בדיסקים, חוויאר מורנו ניגן כאן עם אושיות ג'אז. מעבר לשמות", הוא אומר, "יש כאן נגנים באמת טובים. הם מפלצות. יש כאן שפע ויותר מ-20 הופעות ג'אז ביום. כל המנטורים שלי מופיעים כאן ואני יכול לראות אותם בלייב וקבוע. אני הולך להופעות ורואה בסיסט שאני מכיר את שמו,אני ניגש אליו בסוף ההופעה ומציע שננגן ביחד. פתאום הוא אומר לי 'בסדר' ואז אנחנו מנגנים. עשיתי את זה עם היליארד גרין שחתום על כמה אלבומים חשובים החל משנות השבעים.

בהתחלה"הוא מתאר את הדרך, "זה היה ללכת לכל מקום שיפתח דלתות, אז הופעתי בכל מקום שיכולתי. זה התחיל מחבר'ה ישראלים שמכירים לי בהופעות היכרות עם בעלי מועדונים, שולחים מיילים, מחפשים הרכבים וזה מתגלגל. זה לא פשוט כי יש לי גם דיי ג'וב".

היום, בנוסף לעבודה עם דיימון, מיליגר מנגן עם להקת הג'ז של האו"ם. כן, יש דבר כזה. "זהו ההרכב הייצוגי של האו"ם. כעובד בקונסוליה שמגיע לעיתים תכופות למשכן, יש לי אישורי כניסה ולכן אני יכול לקחת חלק בהרכב", הוא מסביר. "ההרכב הוא של מוזיקאים שעובדים באו”ם".UN JAZZ SOCIETY WORK SHOP מורכבים ממפיק אמריקאי ואמנים מרחבי העולם. "הקימו את ההרכב בסוף שנות החמישים והוא מתגלגל מאז. אנחנו 15 אנשים וכל פעם 7-10 מגיעים למופעים. הנגנים והזמרים מגיעים ממדגסקר, גרמניה יוון, סין, אקוודור, קוריאה,הונגריה ועוד. אנחנו לא צריך לדבר", הוא צוחק. "באים, ומנגנים ואין שום עניין להסתכל או לבחון מאיפה כל אחד מגיע. פוליטיקה משאירים בחוץ, אנחנו מופיעים רק באו"ם עם תום הישיבות כשאנשים יוצאים מאולמי המליאה ופוגשים אותנו”.

במקביל למופעים הייחודיים, הוא מקווה שהדיסק שיא בקרוב בהפקת דיימון יוביל להזמנות לפסטיבלים הגדולים, ממשיך לעבוד על פרויקטים גדולים עם המפיק הגדול ובשבת הקרובה, תוכלו לפגוש אותו ב-SHRINE WORLD MUSIC VENUE שם יופיע החל מהשעה 19:00.