"הפתיע אותי שהפסל נשאר לעמוד", מספר לנו זיגי בן חיים, האמן הישראלי-אמריקאי שעומד מאחורי היצירה. בן חיים כבר חי שנים רבות בארה"ב ויצר כמה וכמה יצירות ציבוריות. הוא מתאר את התהליך: "ברגע שיוצאת בקשה שכזו, מעין מכרז, לא מכוונים אותך מה הם רוצים לראות. הקונספט צריך לבוא ממך. הוא צריך להיות מנומק ומפורט ובמידה והוא מתקבל, הם אלו שמממנים את העבודה”.

את הזכות להיות הראשון שחוגג יצירה על מדרכות ברודווי בסוהו הוא הרוויח, כנראה, בעקבות היכרותו המעמיקה עם השכונה. "אני גר בסוהו כבר הרבה שנים ומאז ומתמיד הציק לנו שאין מספיק גנים כאן. פשוט אין ירוק. העבודה שלי, בכל יצירה שאני עושה, קשורה בסביבה. רציתי פסל שיראה שבאיזור הזה צריך להעריך ולכבד את הירוק. כשעמדתי מול הוועדה, אמרתי להם שירוק יש רק בבנקים. הרעיון היה ליצור "גנטלמן" שמחזיק עלה ירוק, שהוא אייקון מרכזי בכל עבודה שלי. הוא מסמל טבע, דבר שניתן לנו ולא ניתן לשנות. לבנה זה מה שאנחנו יצרנו וזו הסימבוליקה וכדי להתקיים עלינו לכבד את שני אלו ביחד. הסברתי להם שאני אביא את העלה הזה לעיר, כי הוא מייצג את הטבע, את הירוק וחשבתי וההגשה הזו שלו לכל מי שיורד מתחנת האוטובוס הסמוכה מסמלת את ההערכה שלו לירוק הזה".

זיגי, הג'נטלמן והטבע בשמי ברודווי.

לאורך השנה האחרונה זיגי זוכה למחמאות והצעות נוספות. "פיסול רחוב הוא אחד הדברים החשובים בקריירה של אמן. אני מוזמן לגלריות, מגיע למדינות אחרות כמו צרפת או ברצלונה, וגם ישראל כדי לפסל גם להם פסלי רחוב. העליתי גם פסלים מיוחדים בהזמנה במרכז נאס"א ובכניסה לאו"ם. דבר כזה מעלה את תשומת הלב למקום אחר”.

הוא הגיע לכאן בשנות השבעים. נחת בניו יורק והתאהב. אבל הדרך, לא הייתה פשוטה. לישראל הוא עלה כשהיה בן 5 מעיראק. "לצערנו לא יכולנו לעלות במסגרת עליה והדרך הייתה קשה מאוד. היינו צריכים לברוח באישון לילה, אחרי שחפרנו מנהרה מתוך החצר שלנו. משם"הוא מספר ומתאר זכרונות שנותרו עוד מאז, "התגנבנו לרכב שלקח אותנו למבריח. אני זוכר שהשארנו הכל בבית, אפילו את האוכל כדי שהעוזרת לא תבחין שעזבנו.

“המבריח היה נהג אוטובוס שלקח שיעים להתפלל על קבר בגבול איראן-עיראק. אמרו לנו להתחפש כערבים. רק הנהג ידע מי אנחנו והשאר היו שיעים שעוצרים 5 פעמים ביום ומתפללים. היינו צריכים לעשות את עצמנו כמוהם ולנהוג כמותם. לו היו יודעים שאנחנו יהודים, את יודעת מה היה קורה. באירן עצרו את אבא שלי, עד היום אני לא יודע מה קרה שם, הוא לא דיבר על זה מעולם ורק אחרי שנה קשה מאוד הצלחנו להגיע לישראל.

“זו הייתה טראומה קשה להורים", הוא נזכר. "זו תרבות אחרת. היה קשה להם לעבור מתרבות מזרחית לתרבות מערבית וקשה להסתגל, הכל היה אחרת. הורי בעיראק הלבישו אותנו כמו נסיכים ובישראל חזרנו עם חול בנעליים. על זהמבוססת האמנות שלי, מתוכה משתקף העבר שלי, שלנו”.

בן חיים היה אמן כנראה מאז ומתמיד. הוא זוכר את הציורים, את האהבה לבנות דברים, אבל אז זה ממש לא היה חלום. "ציור, יצירה, נחשבו אז למשהו של ילדים. רק כשכבר היתי בתיכון ובצבא, הבנתי שאני הולך לעסוק באמנות. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כי זו בתחילה לא נראתה לי אופציה”.

אחרי שירות צבאי קרבי ביותר בסיירת שקד המיתולוגית, היה זיגי לראשון שזכה למלגת לימודים מלאה כבר משנת הלימודים הראשונה ויצא ללמוד בקליפורניה. זאת, על אף הקושי המשפחתי. "תביני, אז להיות אמן לא היה מקצוע שנראה היה שאפשר להרוויח ממנו ודאגו לי. היום יש כבר תודעה אחרת. כל הסביבה כשאתה סיפרת שאתה עוסק באמנות אמרו יופי וממה אתה מתפרנס? אבל זה היה בתוכי. היום אני מבין שכל אחד צריך להאמין בעצמו ולחיות למען עצמו".

אחרי שסיים את המאסטר שלו הגיע לניו יורק ומכאן, הוא אומר "ידעתי שאני לא חוזר. עולם האמנות כאן תסס והרגשתי שאני מקבל כאן את עצמי מחדש”.

זיגי מחובר למקום. לכל מקום שבו הוא שוכן. כשבסוהו היו מתפרות שזרקו ניירות דיגום. הוא מיהר לאסוף אותם, לתפור אותן ולהציג אותןכעבודה על השכבות השונות של חיו. כשהוא נדרש לצייר, קנבס הוא לא אופציה. הוא מאתר תייל, אלומניום, יוטה או תבליטים ומתחיל משם.

את העבודות של זיגי אפשר לאתר בגלריות שונות בעיר, ברחובות ברצלונה, ברלין ואפילו חולון ואפשר גם לבקר את הסטודיו שלו כאן, בסוהו כמובן.