בארה"ב, המועמד יכול לגייס כסף באמצעות ארבע דרכים עיקריות – תרומות גדולות מאנשים פרטיים, קבוצות פוליטיות (מה שמכונה, Pac - Political action committees), תרומות קטנות מאנשים פרטיים וההון העצמי של המועמד עצמו.

הכסף הולך בעיקר לתפעול השוטף של הקמפיין. ארגון אירועים ברחבי המדינה, העסקת פעילים, תקציב רשתות חברתיות, זמן פרסום בטלוויזיה, הקמת מטה שטח ותחזוקו – כל אלו דברים שעולים כסף. אם בישראל התפקיד של מנהל קמפיין הוא לרוב משהו זמני לימי הבחירות, בארה"ב זה מקצוע של ממש ומנהלי הקמפיין עוברים מקמפיין אחד לאחר. בישראל, מרבית הכספים של המפלגות מגיעים מהמדינה, כאשר יש נוסחה שבבסיסה עומדת "יחידת מימון מפלגות"שקובעת הכנסת, וזו מתעדכנת בהתאם לעליית המדד (סביבות 1.3 מיליון ש"ח לח"כ). עם השנים הצליחו המפלגות להגדיל מעט את הסכומים. בהתייחס לתרומות, עסקינן בסכומים נמוכים אשר מסייעים, אך לבטח אינם משנים את התמונה. הרציונל די ברור – ברגע שאתה מנתק את הכסף מהפוליטיקה, אתה מצמצם את הצורך של הפוליטיקאים בבעלי ההון, ובכך ממגר מקרים של שחיתות.

המשחק הפוליטי בארה"ב הוא שונה לחלוטין, וכאן הכסף מדבר. אם בשנת 1974 המגבית לקונגרס היה 77 מיליון דולרים, בשנת 2010 למשל הוא קפץ ל-1.8 מיליארד (!) דולרים, וזה ממשיך רק לעלות.

למעלה מ-38 מיליון דולר. אורור'ק(EPA)

השיטה בארה"ב מסובכת עד יסוד. בקליפת האגוז נסביר כי אדם פרטי יכול לתרום עד 2700 דולר למועמד ומערך התרומות הקטנות משוכלל באלפי מונים מזה שבישראל. וישנו גם ה-PACS. עסקינן בישויות משפטיות שכל תפקידן לסייע למועמד להיבחר. בכוחם להעניק עד 5,000 דולר בשנה למועמד, 15,000 למפלגה בשנה, אבל מעל הכל – אין להם הגבלה על הסכום אותו יכולים להעניק באופן עצמאי.

אם למשל, ה-PAC רוצה להריץ קמפיין פרסומי בפייסבוק לטובת מועמד X או נגד מועמד Y, הם יכולים לעשות זאת מכיסם, ללא הגבלה. עם זאת, ישנה הגבלה לגובה הסכום אשר ניתן לתרום ל-PAC עצמו. וכמובן- אי אפשר שלא לציין את הסופר-פאק. את המושג הזה אנחנו שומעים לא מעט בימי בחירות והוא מתייחס לגופים שאינם מזוהים עם מפלגה מסויימת, אשר לא יכולים לתרום למועמד או מפלגה, אך חלות פחות מגבלות באשר לגובה הסכום שניתן להעביר להן. ב-2010 חיזק בית המשפט העליון האמריקאי את כוחם של התאגידים בהתערבות שעזו במערך הגיוסים והתרומות בארה"ב בפסק הדין Citizens United v. FEC

השבוע הגישו המתמודדים בבית הנבחרים את הדוח"ות המשקפים את מערך גיוס התרומות שלהם עד כה. 424 מיליון דולרים גויסו במירוצים הצמודים ביותר, כאשר הדמוקרטים הצליחו לגייס 252 מיליון לעומת הרפובליקנים שגייסו עד כה 172 מיליון דולרים. ההנחה הרווחת היא שכסף מנצח בחירות – יותר זמן פרסום, יותר קמפיינים חיוביים או שליליים, מיצוב המועמד ומיתוגו, הם אשר יביאו את הניצחון.

אז כמה באמת הכסף משפיע? נשתמש במירוץ של טקסס לסנאט כמקרה מבחן. מחד גיסא, בטו אורור'ק, המתמודד הדמוקרט הכריזמטי, גייס למעלה מ-38 מיליון דולרים – יותר מאשר כל מתמודד אחר בהיסטוריה של הסנאט, אך הוא עדיין מפגר בסקרים בשמונה נקודות מאחורי סנאטור השמרן, טד קרוז. מאידך, אם לא היה מגייס כל כך הרבה כסף, לא היה מגיע למירוץ צמוד במדינה רפובליקנית ברורה.

שני התורמים הפרטיים הגדולים מוכרים כמעט בכל בית בישראל, שלדון אדלסון ומייקל בלומברג. הראשון, לפי דיווח של פוליטיקו, תרם כמעט 90 מיליון דולרים למפלגה הרפובליקנית בצורות כאלו ואחרות, ובלומברג הודיע כבר בחודש יוני שיתרום 80 מיליון דולרים למפלגה הדמוקרטית (ואולי בכך התחיל את הקמפיין שלו לנשיאות).

ברור לכל שיש צורך לנתק את הכסף מהפוליטיקה, אך מן הצד השני, מתן כסף מאפשר לחלק ניכר מהאזרחים לקחת צעד קונקרטי יותר כדי לסייע למועמד או למועמדת שלהם לנצח ובכך מחזק את תחושת השייכות. לרבים אחרים כמו אנשי עסקים, בעלי אינטרס ועמותות, הכסף מייצר את הדבר החשוב ביותר– גישה (ACCESS) למקבלי ההחלטות.

לעוד פרטים ניתן להיכנס למרכז המידע של הקונגרס היהודי האמריקאי: