הסיפור מבוסס על ספרו המרגש של אשר קרביץ, ועובד על ידי הבמאי והמחזאי, יונתן אסתרקין, שיגיע עם ההצגה לניו יורק. אסתרקין, שהיה מבקר התיאטרון "מעריב" ושל Time Out תל אביב,מככב כבר שנים בסצינת התיאטרון הישראלית כמרצה אקדמי, במאי ומעבד.

את העיבוד לסיפור של קרביץ עשה לפני שנים. "אני חובב היסטוריה ורוב ההצגות שלי עוסקות בזה. גם ההצגה שלי, 'אוייב הציבור’, שמוצגת עכשיו בקאמרי, מגיעה מאותו בסיס”, הוא אומר, “אשר קרביץ, הסופר, גדל כמוני בארץ בדיוק עם אותם אתוסים של השואה. הוא ניסה להסתכל על זה מזווית אחרת, לראות את העולם דרך עיניהכלבה שלו, ולדעתיהגיע למסקנה שמה שבעינינו הוא הרוע המוחלט- אולי נראה קצת אחרת מזווית של כלב. זה רואה באמת את העולם בשחור לבן, ומנקודת המבט הזו הוא לא מבין יהודים או ארים. הוא מבין טובים ורעים, וגם בין הגרמנים הוא מוצא אנשים טובים, כאלו שטובים אליו.

“זו אחת השאלות הפילוסופיות שעולות סביב העניין של הרוע המוחלט הזה. האם בנאצי או ביהודי כלוא במחנה ריכוז יכולים להיות גם אלמנטים טובים וגם רעים. כשיהודי במחנה בועט בכלב, הוא רואה בו את הרע. עולות שאלות שאתה לא יכול לראות אותן מזווית אנושית. זה לא סלחני בכלל לאף אחד מהצדדים, הוא קורא לדבר בשמו - אלימות היא אלימות וזהו. זווית הראייה הזו מעלה את המורכבות על פני השטח וזה גם מה שמזעזע. רוצחים שהיו בני זוג ואבות מסורים, חלקם גם אהבו חיות. היה לנו הרבה יותר קל אם היו מפלצות מושלמות”.

מתוך "הכלב היהודי".

להפוך סיפור עב כרך להצגת יחיד, זו לא משימה פשוטה. "ברמה הטכנית חשוב לדעת מה רלוונוי ומה לא", מסביר אסתרקין. "בערך 30 עמודי טקסט זה שעה ורבע הצגה, וזה הכי הרבה שאפשר להצגת יחיד. מתוך ספר של 200 עמודים צריך להחליט מה נכנס ומה לא. ברמה הטכנית, אתה משאיר רק את הדיאלוגים והשחקן עושה 20 דמויות שונות. אתה משאיר את הדיאלוגים כדי להשאיר את המקומות שיש בהם קונפליקט על חשבון מה שיותר הגותי. גם כאןצריך לקצר. מגלים בהצגות כאלו גם את הכוח של הבמה. כמה אתה יכול להגיד עם תפאורה ומוזיקה. זה היתרון שלי בתור במאי".

בהצגה ישחק שחקן סלובני, מאחר ומדובר בשיתוף פעולה של שני תיאטראות בסלובניה. איך קרה שעיבוד לספר ישראלי של במאי ומעבד ישראלי על סיפור שואה הגיע לסלובניה? לגמרי במקרה. "לפני 6 שנים הייתי בברלין במין קייטנת תיאטרון לגדולים", מספר אסתרקין, “3 שבועות של צפיה בהצגות וסדנאות תיאטרון. אחת הסדנאות הייתה בהדרכת אמן סלובני ששמו יאנס יאנצ'ה. זה פרט מעניין מאחר וזה איננו שמו האמיתי. זה שמו של ראש הממשלה הנצחי של סלובניה,

שיושב שם על כסאו ממש כמו ביבי נתניהו. הוא היה שנוא על ליברלים ואנשי אמנות. בשלב מסוים אותו איש תיאטרון ושניים מחבריו החליטו לשנות את שמם באופן רשמי ולעשות דברים מביכים תחת השם הזה”.

אסתרקין התחבר מיד לאיש התיאטרון והלוחם הפוליטי מסלובניה וזה הציע לו לקחת חלק בפסטיבל בארץ הולדתו. "הוא סיפר לי על סלובניה שכל מה שידעתי עליה אז זה שהיתה לה קבוצת כדורסל שפירקה את מכבי תל אביב לעיתים תכופות. נדלק לי אור קטן. עבדתי אז בבית צבי והצעתי שניקח חלק בפסטיבל הזה. נסענו וזכינו במקום הראשון. זו הייתה הצלחה והגענו גם בשנים שאחרי. בשנה השלישית כבר הציעו לי בתיאטרון 'בוא תעשה משהו פה'".

כך הגיע "הכלב היהודי" לסלובניה. "היה קשה לביים בשפה שאני לא מכיר, אבל התעקשתי גם על אנגלית מתוך מחשבה בינלאומית. רציתי את האופציה ובדיעבד זה הצדיק את עצמו כי בשנתיים האחרונות היינו כבר ברומניה, הונגריה, צ'כיה, ישראל ועכשיו ניו יורק."

התיאטרון שהזמין את ההצגה בסלובניה הוא גם מרכז התרבות היהודי היחיד בסלובניה. "הוא קטן מאוד ומתקיים בקושי כלכלית, אבל זה חשוב להם מאוד", הוא מתאר. ‘אין שם כמעט קהילה יהודית. סיפור השואה שכל כך ברור לנו’ לא ממש ברור להם".

אסתרקין. "אבן בוחן חשובה לחברה הישראלית"

כמה ימים לפני הפסטיבל יערוך אסתרקין הרצאה ב-92Y תחת השם 'השואה והתיאטרון הישראלי'. "זו שיחה בת שעה שבה אני הולך לדבר על הדרך שבה מציגים את השואה בתיאטרון הישראלי לאורך השנים משנות הארבעים. אחשוף כיצד זה משקף את השינוי שאנחנו עוברים כחברה מול שואה ואמנות. בעיני זו אבן בוחן מאוד חשובה לחברה הישראלית.

“בשנות הארבעים המאוחרות", מזכיר אסתרקין, “השואה כמעט לא הוזכרה בתיאטרון כי זה לא התאים לאתוס הציוני של יהודי לוחם לוקח אחריות על גורלו. בכלל, עד משפט אייכמן כמעט לא דיברו על השואה והניצולים התביישו נורא ושתקו, כי הם הפנימו הפנמה נוראית שהם לא נלחמו מספיק כמו שמצופה מהישראלי החדש, הצבר. התיאטרון הלך עם זה”.

מתי בא השינוי ?“בשנות החמישים אנחנו רואים מחזות שנועדו לפאר את התנועה הציונית ולהראות שהציונות היא התשובה. זה כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מה זו גבורה? אולי 6000 יהודים נלחמו מול הדבר האיום הזה, אז מאין הגבורה? הרי זה שואה, שואה, שואה ושואה וטיפה גבורה, אבל היה חשוב להדגיש את זה כדי לייצר את אתוס של יהודי שמנסה להגן על עצמו. לכן המחזות הראשונים מתמקדים בעולם המיתוס, הגבורה, לא בהתמודדדות עם כאב, שכול, שאלות דתיות ואיפה היה אלוהים, אלא רק גבורה. יש 5 מחזות בשנות ה-50 על חנה סנש. המחזות הללו היו ניסיון של מפא"י ובן גוריון להאדיר את עצמם. רוצים לדעת איך זה משתנה? בואו להרצאה”.

מי שרוצה לראות את ‘הכלב היהודי’ בניו יורק יכול לבדוק פרטים נוספים ב: