"זה סרט שנולד מתוך דחיפות לעשות ולהגיד משהו", מסבירה לנו דנה גולדברג, במאית הסרט שיצרה והפיקה אותו עם המשוררת אפרת מישורי. "קשה מאוד לעשות סרטים בארץ. יש הרבה סרטים שמתחרים על תקציבים מוגבלים“, ואכן את הסרט, בתחילת דרכו מימנה מכסה.

גולדברג מגיעה לניו יורק אחרי שהגיעה להקרנות הסרט בכמה פסטיבלים, מירושלים, לשוודיה, לסיאטל והדרך עוד ארוכה. הסרט, המצולם בשחור-לבן, מתרחש על שני צירים שלבסוף נפגשים. הציר הראשון עוקב אחר יומה של לני שדה (דודינה), חוקרת בעל שם עולמי, אשר משלימה שורה של מטלות ומפגשים – היא הולכת למספרה, אוספת חלוק שהזמינה מחנות, פוגשת מו"ל בבית קפה ומשאירה בידיו יצירות שלה. במקביל, יסמין נאסר (סרייה) נחקרת בתחנת המשטרה. החוקר אינו נראה על המסך, יסמין היא עם פניה לצופה, ורק קולו של החוקר לוחץ עליה במתח גובר.

יסמין היא אחות במוסד סיעודי, ובמהלך החקירה מתגולל סיפורה: היא יצאה מביתה לכאורה ללכת לעבודה במשמרת לילה, אך בעצם פקדה בר על חוף הים. שם היא פגשה את לני, בסצנת פיק-אפ מתוחה, והשתיים חולקות את הייאוש שלהן; לני על חרטה שיש לה לגבי מישהי שהיא לא מוכנה לדבר עליה, ונאסר שמרגישה שבויה בתפקידי רעיה ואם בהם היא רואה מילוי הציפיות החברתיות שנכשלה להימלט מהן. המפגש בין הנשים מסתיים במותה של לני, שבדיעבד סידרה במהלך היום את ענייניה, ואז הפקידה עצמה לגלי הים. נאסר קופצת למים לנסות להצילה. אך החוקר לא מוכן לקבל שזו חפה מפשע.

מות המשוררת. מתוך הסרט

נקודת המבט הזו של היעדר שיוויון, מלווה את היצירות של גולדברג בכל שלב. "גם כשעשיתי סרטים קצרים הרגשתי שאני חוקרת את אותה סצינה של דינמיקה ייחודית של יחסי כוחות לא שקולים, בין אם בגלל מעמד, גיל מגדר. זה משהו שמאוד העסיק אותי בכל עבודה שעשיתי, בין אם שירה, סטילס או וידאו“.

דנה, 39, בכלל למדה אמנות פלסטית, אבל כשבשנה ג' ללימודי אמנות השתתפה בשיעור ווידאו ארט, נדחפנ למבוא לקולנוע ונכבשה. "הבנתי שני דברים. קודם כל זו אמנות שאליה מתנקזות כל שאר האמנויות. במשך שנים ציירתי, שיחקתי, ניגנתי, עשיתי המון אמנות והרגשתי שקולנוע הוא תחום שכל האמנויות מתנקזות אליו- ויז‘ואל, תנועה והכל. יש לשלוט בהמון תחומים באמנות וזה אתגר אותי כי זה הביא לידי ביטוי את המיומנוית הרבות שעברתי. אני חושבת שקולנוע היא דרך חקירה הכי נכונה בעיני“.

גולדברג שמחה על שמצאה את התשוקה שלה, אבל ללכת אחריה עד הסוף, היה כבר קצת יותר מסובך. "כשהבנתי את זה בשנה ג‘ ללימודי אמנות ביקשתי לעבור ללימודי קולנוע“. אחרי שלא קיבלה את האפשרות להחליף בין החוגים, נאלצה להמשיך במסלול אבל בין לבין, היא מספרת לנו, התחילה לעבוד על תסריטים וסרטים ואת הלימודים עשתה דרך תחנונים לפידסק מהמורים במסדרון. "אחרי שסיימתי את המסלול המקורי שלי, התחלתי כל יום להגיע לסנימטק ולהתחיל לבד לכתוב תסריטים. את הסרט הראשון שלי 'אליס', עשיתי בכיכובה של דאנה איבגי ב-2002".

גולדברג גאה לספר שהייתה בין הבמאיות הראשונות בארץ שהציגו קולנוע לסבי. אלו סרטים שנעים באלימות נפשית הרבה פעמים, עם ניצול של סטטוס. לא אלימות פיזית אבל מעברי כוח. זה קשור", היא מודה, "לפחדים ולחוויות שלי. העשייה הזו מבחינתי היא כלי משמעותי. אלו סרטים מאוד ביקורתיים ואלימים על מגדר. זה היה חשוב לי לחקור תמות שיש להן משמעויות חברתיות ופוליטיות.עצם זה שיכולתי לחקור את הדברים האלו ריתק ואיתגר אותי“.

העבודה על הסרט לא הייתה קלה. חמישה מהסרטים של גולדברג זכו לתמיכת הקרנות השונות, אבל היא מודה שהסיכויים לקבל מענים הם קטנים מדי בישראל. "אמרתי למשוררת אפרת מישורי (זוגתה לשעבר) שאנחנו חייבות לפתח רעיון ולעשות את זה בעצמנו במקום לחכות שנים. הצעתי שנעשה פיצ'ר כי לחכות לקרנות לא יעזור. הייתה לי ירושה קטנה מאבא שלי שנפטר ורציתי שנבנה קונספט“.

"אפרת הגיעה עם הרעיון לסרט שעובר בין שני קווים מקבלים, כמו חייהן של שתי הנשים ובמסגרת זו, יש נקודת מפגש בסרט שקושרת את גורלן. אפרת הגיעה אלי עם הרעיון לציר הראשון של דודינה. היא רצתה להראות מה עוברת אישה ביום האחרון של חייה. אני לא רוצה לעשות ספוילרים. חשבתי שזה רעיון לפיצ'ר אבל זה חצי פיצ'ר. ואז בלילה חשבתי על הפיצ'ר השני“.

הצילומים עצמם מעניינים אפילו יותר: "אני מחברת הכל לעניין התקציב כי היה ברור לי שאנחנו עושות את זה לבד עם 50 אלף דולר בלבד“.

וכך עשו. כל האלמנטים האמנותיים בסרט, מהצילום ועד השחקנים הם תוצאה ייחודית שנולדת מתקציב מצומצם. "בנינו אאוטליין מאוד מדוקדק ומפורט וידענו מה אנחנו רוצות בכל סצינה, אבל לא היה שום טקסט. זה היה סיכון גדול אבל זה היה בנוי לפרטי פרטים. "בנוסף", היא מפתיעה, "חוץ מהשחקניות הראשיות, אף אחד אחר לא היה שחקן. כל אחד הגיע במסגרת משרתו האמיתית. פשוט מה שהם ביום יום. פדיקורסטית, נהג מונית, חוקר משטרה, כולם אמיתיים“.

כך יצא שלמעשה התסריט הסופי נכתב לו בחדרי העריכה. "מתוך חומרי הגלם שלנו נכתב התסריט הסופי בעריכה הסופית. עם זה הגענו לקרנות וקיבלנו רטרואקיבית כסף לסיים את הסרט. קרן הוקולנוע הישראלי וקרן גשר תמכו בנו וזכינו להצלחה גדולה בירושלים ופסטיבלים נוספים. הסרט“, היא מדגישה ומסכמת, "עוסק המון באמהות לא תקנית, וגם האספקט הישראלי פלסטיני אבל לא דרך חדשות או פוליטיקה אלא משהו מאוד אישי".

בפסטיבל במנהטן נראה שהתגובות היו לכאן או לכאן. רבים התרשמו מהסרט, המשחק, העוצמה, אך גם על הסיפור וזווית הראיה נרשמה לא אחת ביקורת. הסרט הופיע גם בפסטיבל סיאטל בארה"ב ובקרוב יגיע ליעד נוסף באיזורינו.