יומיים לפני ליל הבדולח, ב-7 בנובמבר התנקש הרשל גרינשפן, צעיר פולני יהודי, בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט.הירי היה בתגובה לתלאות משפחתו אשר גורשה על ידי המשטר הנאצי בחזרה לפולין. אירוע זה היווה תירוץ מספיק עבור הממשל הנאצי ליזום את הפוגרום האלים והברוטלי. ישנן עובדות המעידותשהאלימות הנוראה של 48 השעות הקרובות תוכננה מראש בשל התזמון ה"מקרי" של הפוגרום לפוטש (ניסיון ההפיכה הכושל של היטלר) במרתף הבירה נגד ממשלת הויאמרב-1923.

ב-28 ביולי מלאו 89 שנה למוסיקאי,מתמטיקאי, מהנדס אלקטרוניקה ותקשורת ברני אבסטיין המתגורר בשיקגו. ברני למד לנגן בסון בגיל 11 ומנגן בתזמורת עד היום. רק ביום ראשון ניגן בתזמורת לייק פורסט, כמו כן,משמש כמנצח מקהלה ליטורגיתבבית הכנסת "בני תקוה" והנהיג מהלות רבות בחייו וממשיך את מורשת אביו. את סיפורו על ליל הבדולח חלק עם תלמידי בתי ספר קתולים, בית הספר שכטר וקהילת נר תמיד. הנה סיפורו לפניכם.

ברני אבסטיין, היום.

ברני אבסטיין נולד בשטוטגרט למשפחה יהודית טיפוסית מהמעמד הבינוני. אביו היה, נגן כינור, מוסיקאי וסוכן מכירות אמו הייתה עקרת בית, שנודעה בתבשיליה הנפלאים."התעוררתי כל בוקר לצלילי סימפוניית מוצרט או בטהובן, נגינתו המופלאה של אבי, ז"ל"סיפר. החל משנת 1936 נשלחה אחותו הבכירה, קרלה לפנימייה באנגליה בשל האיסור ליהודים ללמוד בתיכון בגרמניה. כשהגיעה לבקר את המשפחה בחופשת הקיץ בשנת 1938הגסטפו צווה עליה לשוב מיד לאנגליה למצוקת משפחתה.

"בבוקר ה-10 בנובמבר 1938, צעדנו אני, (בן 9) ואחותי הצעירה, (בת 8) נושאים את ילקוטינו על כתפנו לבית- הספר היהודי " יידישע פולקשולה" סיפר ברני "מכיוון שלא היה רדיו ברשות משפחתי, לא שמענו דבר על אירועי הלילה הקודם. ההליכה לבית-הספר ארכה בין שלושים ל-45 דקות. אני זוכר בבירור שאחותי ואני תהינו מדוע חלונות הראווה של הרבה חנויות מנופצים ואין איש בחנות.הניחוש שלי היה שזו תוצאה שלנהגים שיכורים שהתנגשו בחלונות הראווה. אך כאשר צפינו בחנות פינתית שכל צדדיה נופצו, הבנו שלא מדובר בשכרות.המראה היה בלתי מובן, ללא כול הסבר.

ברני ואחיותיו.

במרחק מה מבית הספר קרבה אלינו אישה שראתה את ילקוטינו ואמרה: "שובו הביתה! לא יהיה בית-ספר היום". לא חשבנו שהיא השתגעה והמשכנו ללכת עד פינת הרחוב בה שכנו בית החולים, בית הקהילה היהודית, בית הכנסת המפואר ובית הספר. שוטר בודד עמד ליד בית הכנסת ולצדו מיכל לכיבוי אש וצנרת. צינור אחד השתלשל לבית הכנסת.הבחנו שחלון הויטרג' הצבעוני בקומה השנייה נותץ לרסיסים והקירות סביבו היו חרוכים. היה ברור ששריפה כלתה את בית הכנסת. השוטר הורה לנו ללכת הביתה. 'אין בית-ספר היום', אמר".

בית הספר היהודי נוסד בעקבות עליית היטלר לשלטון בשנת 1933בקרבת בית הכנסת המרכזי, המפואר של שטוטגרט שנבנהב- 1860והכיל יסודות ליברלים ומסורתיים: מחיצה, טליתות וכיפות מחד, אורגן ומקהלה מעורבת לגברים ונשים בניצוחו המוסיקלי של אביו, מאידך. על פי הדיוק והתכנון הגרמני – הדלקה כילתה את בית הכנסת אך לא פגעה בבניין בית הספר.

"אחותי ואני חזרנו הביתה בחשמלית, מפוחדים מאד", סיפרברני,"אימא שלי ספרה לנו מאוחר יותר שהפנים שלנו היו "חיוורות כמו גבינה". השכם בבקר, למחרת היום, התקבלה שיחת טלפון מדודנית בוגרת שהודיעה להורי שאביה נעצר ויעצה לאבי לעזוב את הדירה. אבי שמע בקולה ומיד יצא מהבית כשפניו מועדות לקונסוליה האמריקאית בשטוטגרט כדי לבדוק את סטטוס בקשת ההגירה שהגיש ב-1937.(לאחר מספר שנים גיליתי כי אלפי יהודים התקבצו בשטח הקונסוליה כדי למצוא מחסה).

"בת דודתי הגיעה לדירתנו, שנינו עמדנו ליד חלון חדר המגורים צופים בחמישה גברים לבושים בחליפות עסקים וכובעים יוצאי דופן הפוסעים לעבר ביתנו. לאחר מספר רגעים נשמע צלצול פעמון ושלושה מתוך חמשת הגברים צעדו פנימה והודיעו שהם אנשי הגסטפו וביקשו את אבי. למרות שאמי אמרה להם שהוא אינו בבית, הם ערכו חיפוש יסודי בדירה במשך חצי שעה. לבסוף הזכירה להם אמי שחוזה שכירות דירתנו תם בסוף השנה ולא נחדשהו כי אנו מהגרים לארה"ב. בשלב זה סימן האיש האחראי בחבורה לאחרים והם עזבו ולא שבו עוד.

בימים לאחר ה-10 בנובמבר נעצרו כ-30,000 יהודים בכל רחבי גרמניה ונשלחו למחנות ריכוז. רובם שוחררו במהלך החודשים הקרובים. "הדוד שנעצר בבוקרו של ליל הבדולח, שוחרר באותו יום מתחנת משטרה מקומית בשל מחלת הלב שלקה בה. הוא ודודתי נמלטו מגרמניה לאיטליה במאי 1940 והגרו לצפון קרוליינה. שלושת ילדיהם הבוגרים עזבואת גרמניה מוקדם יותר. דוד אחר שחי בעיירה קטנה ליד פרנקפורט, נעצר ונשלח לדכאו. בעזרת מאמציהם של בני משפחתו ושותפיו לעסקים שוחרר כעבור ארבעה שבועות בתנאי שיעזוב מיד את גרמניה. הוא הצליח לקבל אישור מעבר לאנגליה ומשם היגר לשיקגו וגר בקרבת בני משפחתי. מעולם לא דבר על קורותיו במחנה הריכוז דכאו.

שלושה שבועות לאחר ליל הבדולח, נפתח מחדש בית הספר היהודי בשטוטגרט.השתדלנו לצעוד לבית הספר קבוצת ילדים יחדיו. אף פעם לא צעדנו לבד.לעיתים רחוקות ילדים נוצרים מבית-ספר שכן זרקו עלינו אבנים. הורינו הנחו אותנו להפגין את ההתנהגות הטובה ביותר שלנו בציבור שלא יוכלו לאמר מילה רעה על ילדים יהודים. בכל בקר עברנו ליד בית הכנסת המפואר שחרב לחלוטין עד הלבנה האחרונה.

בפברואר, עברה המשפחה להתגורר אצל הדודים.אישור ההגירה לארה"ב הגיע במרץ 1939 אך לדאבונם הגיעה אשרה לאדם אחד, הותר רק לאב להגר."אבי עזב את גרמניה באפריל 1939.בסיוע ארגון ג'וינט החל לעבוד בתחום התמחות ובחסות משפחה יהודית מבוססת בעיירה קטנה,Herrin , בדרום אילינוי. בזכות תעסוקתו וקשרי המשפחה היהודית נשלחו אשרות כניסה לאמי, אחותי ולי להגר מגרמניה ולהצטרף לאבי באוקטובר 1939, חודש לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין. ההפלגה ערכה מספר שבועות. הגענו לאבי באילינוי כמתנת יום הולדתו ב-8 בנובמבר.היינו ברי מזל, לא כל בני משפחתי שרדו את השואה.

האם סבלתם השפלה נפשית וביזה?

"כילד אינני זוכר השפלה אלא פחד פיסי. אם כי ראוי לציון שלמרות שדפוסי הפעולה וזמני הפוגרום היו זהים בכל ברחבי גרמניה. בכל זאת היה הבדל במידת הסדיזם והאכזריות שהופגנו כלפי יהודים בערים השונות בגרמניה. בשטוטגרט, יהודים נעצרו רק בבתיהם, בערים אחרות יהודים נעצרו ברחובות, במקומות ציבוריים ובבתיהם. בשטוטגרט אנשי הגסטפו חיפשו את אבי בדירה ולא גרמו נזק. לעומת זאת, בפרבר דיסלדורף, אזור שבו התגוררו דודי ודודתי לצד חנותם. בריונים שצלצלו בפעמון דלתם, הרסו את חנותם ואת ביתם,שברו לרסיסים והשחיתו את כל רהיטיהם וחפציהם. נאמר להם שהנאצים המקומיים סרבו לבצע את הנבלה ולכן הובאו גולים מחוץ לעיר.

מה אפשר ללמוד מהעבר הנורא?

"ההרעה במצב היהודים הייתה הדרגתית משנת 1933 עד 1936.החל מהאיסור לשחות בבריכה ציבורית, איסור כניסה לתיאטראות ומוסדות תרבות, איסור החזקת רדיו. כל היהודים הצטרכו להביא את הרדיו למקום איסוף משטרתי. החל מינואר 1939 היהודים התבקשו להביא ביום כיפור את כל כלי הכסף והזהב שברשותם למעט טבעת נישואין וסט אחד של סכו"ם לכל בן משפחה אל בניין המשטרה. סבי בן ה-81 הוכרח לצעוד ברגל למרכז העיר ולמסור כל תכשיטיו וכליו. אנו צריכים להיות ערים מיד לאפליה ולהשמיע קול כפי שהתבטא המשורר מרטין נימלר. שירו מוחה על שתיקת הרוב הדומם לנוכח התחזקות הנאצים.

לא השמעתי את קולי

תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט.

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט.

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי.

ואז הם באו ולקחו את היהודים- ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי.

ואז הם באו ולקחו אותי- וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי.