אוניברסיטת שיקגו, בקמפוס הייד פארק, ארחה השבוע כנס ספרותי מעניין בן יומיים תחת השם "מולדות לשוניות: עברית, יידיש וגרמנית". זה היה כנס אינטרדיסציפלינרי מיוחד במינו בתמיכת מרכז גרינברג למדעי היהדות, המחלקה למדעי גרמנית, המחלקה לספרות השוואתית, המרכז ללימודי המזרח התיכון, המועצה להשכלה גבוהה והקרן ללימודי יידיש. את הכנס הגו, ארגנו ויזמו הדוקטורנטית הישראלית מיכל פלס אלמגור, מהמחלקה ללימודי יהדות, ועמיתה, הדוקטורנט מתיו ג'ונסון מהמחלקה ללימודי גרמנית, בעזרתה האדמיניסטרטיבית של ננסי פרדי ובתמיכתה של פרופ' נעמה רוקם המכהנת כראש מרכז גרינברג למדעי היהדות באוניברסיטת שיקגו.

הכנס מוקדש לדיון רב תחומי של חוקרי ספרות הפגיש לא רק בין תחומים שונים אלא גם ביןגישות מחקר שונות ובחן את השאלה: איפה אנשים מרגישים בבית? מהם הגורמים היוצרים תחושת שייכות? הלשון המדוברת, המקום בו אנו גרים, מרחבי הילדות והנופים בם גדלנו? מה ההבדל בין שפת אם לשפה הנרכשת בגיל מאוחר? בשל הזיקה לארץ ישראל ביהדות, להרגשת הבית מתווסף נופך של מורכבות.

14 משתתפי הכנס התבוננו בקשרים המרתקים בין השפות השונות במרחבים האירופים והפעילו מתודולוגיות מחקר שונות: עבודת ארכיונית, מחקר צמוד טקסט, וראיונות עכשוויים עם סופרים ואומנים. שלוש מנחות הנחו את הפאנלים ואחד עשר דוברים הציגו את מחקרם.

תום ג'ונסון ומיכל פלס אלמגור.

את הכנס פתחה פרופ' ליליאן וויסברג מאוניברסיטת פן, שדנה במשמעותם של מתן שמות עבריים במסורת היהודית והיחסים הסבוכים בין השם העברי לשם הלועזי והציגה את זיגמונד פרויד שנולד בשם זיגיסמונד שלמה פרויד כמקרה נבחר. היא הראתה שמאחורי כל שם מסתתר שם ומהות נסתרת והסבירה איך תהליכים מודרניסטים משפיעים על בחירת השמות.

בדיחה מספרת על בן אדם האומר: "אני מלמד עשרים שפות ולכולן קוראים יידיש". הפאנל הראשון התמקד בספרות יידישאית. יידיש, השפה היהודית מורכבת מעשרים לשונות ונחשבת לדיאלקט היהודי של הגרמנית ובנסיבות אנטישמיות נקראה גרמנית מלוכלכת. בפאנל זה סקר מתיו ג'ונסון את שירו המפורסם של פאול צלאן "פוגת המוות“, המתאר את חוויותיו במחנה ריכוז בשואה. ג'ונסון הצביע על הקונפליקט בו צלאן כתב שירה בגרמנית, שפת המרצחים, בה הרגיש בבית. הוא בחן את תרגומי היידיש לשיר וסקר מחד את הקרבה בין השפות ומאידך את הריחוק ביניהם. בפאנל הראשון השתתף גם סול זריט מרצה מהרווארד שייסד והיה עורכו הראשון של כתב העת הספרותי ’אין געוועב‘.

הפאנל השני התמקד בספרות עברית ונדונו בו סוג הטקסטים הספרותיים שנבחרו לתרגום עברי בתחילת היישוב העברי בארץ. המוקד בהרצאתה של פרופ' מיה ברזילאי מאוניברסיטת מישיגן, היה ייסורי וורטר הצעיר של גטה וייחסו של יוסף ברנר אליו. פרופ' ברזילאי גילתה שחווית הייסורים של וורטר הייתה משותפת לתוגה, עצב, דיכאון ומלנכוליה שהרגישו החלוצים.

מיכל פלס אלמגור הוסיפה נדבך והציגה את געגועי הסופרת והמשוררת לאה גולדברג לאירופה טרום מלחמת העולם השנייה והדגימה מודל של חיים רב כיווניים בו ניתן למשוררת לחיות בו זמנית בקובנה עיר מולדתה בברלין ובישראל בספרות העברית ולשלב בה מילים בגרמנית. בניגוד לנרטיב הלאומי והגברי ששלט בארץ באותה עת "עם אחד, ארץ אחת ושפה אחת". בין היתר, הציגה פלס אלמגור את התסכול בו אנשים הרגישו כמיהה למרחב האירופי שהקריב את היהודים על המזבח. לאה גולדברג הביעה את משבר הבגידה שחשה בטקסט "אירופה שלנו"שהתפרסם בעיתון על המשמר בשנת 1945. הטקסט מסתיים במילים "אירופה שלנו, למרות שאנחנו מעולם לא היינו שלה".

תחושת הבית ותחושת השייכות היא מורכבת הן בספרות והן בחיים. לגביה וגם לגבי ישראלים החיים בארה"ב תחושת השייכות מתעתעת ומורכבת. מרחבי הילדות, מרחבי הבגרות, הנופים, השפה, הבית והתרבות בו גדלנו מול מסלול החיים השגרתי בארה"ב.

הפאנל השלישי התמקד בספרות גרמנית. פרופ' רחל זליג מאוניברסיטת טורונטו והציגה את הגולה הישראלית בברלין והציגה שורה של ראיונות עם אומנים בברלין המניפים את דגל המהגרים. היא התמקדה במספר יוצרים: מתי שמואלוף יוצר מחאה שהפך למשורר הגירה המתגעגע לא רק לשפת האם, אלא גם למוצא הוריו מהעיר חאלב בסוריה ותומר גרדי שפרסם ספר בגרמנית שבורה ורצוצה המתרחש בברלין ונקרא : "גרמנית שבורה". הספר מתחיל במילים: "שפת האם שלי, היא לא שפת האם של אמי ושפת האם של אמי היא לא שפת האם של אימה וכן הלאה. הספר כתוב בגרמנית משובשת ומאתגר את ההנחות הבסיסיות על מהגרים. ספרו זכה בפרס יוקרתי באוסטריה והכריז שאינו רוצה להיטמע ומדגיש את הלגיטימיות, היופי והצדק בכתיבה בשפה משובשת.

"הכנס הוא תוצאה של זכייה בתחרות נושאת פרס כספי לדוקטורנטים שהגישו את הצעת הפקת הכנס הטוב היותר שפרסם מרכז גרינברג ללימודי יהדות באוניברסיטת שיקגו". אמרה פלס-אלמגור דוקטורנטית ישראלית החוקרת ספרות עברית וגרמנית. "הגשתי מועמדות יחדיו עם מתיו ג'ונסון, דוקטורנט במחלקה ללימודי גרמנית שעוסק בספרות יידיש וגרמנית. כל אחד מאתנו בחן את היחסים בין שתי שפות, והחלטנו להתמקד ביחסים בין שלושת השפות: עברית, גרמנית ויידיש שלא קבלו נופך מספיק בשדה המחקרי. העקרונות שהנחו אותנו היו הזמנת מרצים מן השורה הראשונה מאוניברסיטאות אחרות, האצלת במה לעמיתנו הדוקטורנטים מאוניברסיטת שיקגו והענקת הנחיית הפאנלים למרצים בכירים מאוניברסיטת שיקגו מהמחלקות השונות: המחלקה להיסטורית מדעי היהודית, המחלקה לספרות השוואתית והמחלקה ללימודי גרמנית". היה כנס מרתק.

המלצות השבוע

חייל הבדיל האמיץ

אגדת הילדים שנכתבה על ידי הנס כריסטיאן אנדרסון בבימויה היצירתי והקסום של מרי צימרמן, היא תענוג צרוף לכל הגילאים. הצגה נפלאה ובלתי נשכחת. המחזה נפתח ומסתיים בתוך לוח שוקולד ענק בו נפתחות ונסגרות קופסאות קטנות המגלות טפח ומכסות טפחיים, מעין מטפורה לחיינו. קוביות א'ב ענקיות מעבירות מסרים אנושיים של קבלת האחר והשונה מאתנו ועידוד לחוסן אישי.

צילום: ליז לורן

במרכזו של הסיפור חייל בדיל בעל רגל אחת (אלכס שטיין) המתאהב ברקדנית הבלרינה ( קייסי פוסטר). כל אחד מהם נראה כצעצוע וכמו כן מופיע בגלגול האנושי שלו. סיפור חייהם של הצעצועים מתחיל בבית המשפחה שכוללת אימא חמודה, תינוקת מלאת חיים ומשרת מרשים. החייל עובר תלאות, נזרק מהחלון אל האגם, נבלע על ידי דג גדול ושב בחזרה לבית המקורי. שם בלי כוונה נזרק אל האח עם אהובתו ורק ליבם משתייר. תזמורת בעלת ארבעה נגנים מלווה את המחזה בשלמות נהדרת.

זו הופעה ייחודית בסגנונה, כה נועזת בטיפול בפרטים, תפאורה מעניינת, שחקנים מחוננים, בימוי מבריק, כליל השלמות. מומלץ מאוד.

המחזה יעלה עד ה-13 בינואר.

סינדרלה

האופרה הלירית בחרה בסיפור הילדים סינדרלה שכתב המלחין הצרפתי ג'ולס מסנט, על בסיס ספרם של האחים גרים. לוסט-סינדרליון היא סינדרלה. זהו טקסט פרוע על ממלכה של שדים ופיות המפעילים את קסמם ומשנים את המציאות. האם החורגת ושתי בנותיה מתנכרות לאב ולביתו מנישואיו הראשונים. הדלעת הקסומה הופכת לכרכרה והסוסים – רקדנים נפלאים מרהיבים ביופיים. יש במוסיקה הנפלאה המון יופי ויצירתיות והצלילים הקוליים הנפלאים של הפייה הטובה משכנעים אותנו שחלומות האושר יתגשמו.

צילום: טוד רוזנברג

התפאורה המעניינת באופרה הלירית נראית כמו עמודי ספרים שמתוכם מסופר הסיפור. הקהל פרץ בצחוק מעיצוב השמלות המגוחכות של מאדם המרשעת ושתי בנותיה שהבליטו פרופורציות מגוחכות של הגוף לפני שנשמע קולן. זו הייתה מעין דרמה של בדיחות, מבריקה. לועגת בהומור להתנשאות הריקנית של החברה הגבוהה מהפרולטריון. רמת הזמרים הייתה גבוהה מאד, הן כישורי שירתם והן כישורי משחקם ותנועתם.

מומלץ מאד לכל המשפחה מגיל 10 ומעלה.

Familiar 

צילום: מייקל ברוסילוו

אך יום לפני החתונה מגיעה דודתם מזימבבואה שקועה עד צוואר במסורת בשפה השונה, ובמנהגים ודורשת שחתונה תתבצע על פי מנהגי אפריקה. המחזה מעלה את השאלה שגם יהודים התמודדו עמם לשמור את מסורת העבר גם כשפנינו מועדות לעתי החיים בארה"ב. המשחק נהדר של השחקנים הראשיים והמשניים. המחזה עטור בהומור, מסורת מול מודרניזם זו השאלה.

מומלץ.