ענהאל ברקוביץ,32, כבר כמעט חמש שנים בניו יורק. דווקא כאן, רחוק מהבית, היא התחברה לשורשים שלה. היא גילתה סוד משפחתי ענק, והצליחה, דרך סיפור ההגירה שלה לעיר, להבין את סיפור ההגירה של משפחתה לישראל.

ברקוביץ היא אמנית. היא נולדה בעין הוד, אבל באופן מפתיע, דווקא לאחת המשפחות הפחות אמנותיות בשכונה. "אבא קבלן ואמא הייתה רקדנית בלט שהפכה למרפאת אלטרנטיבית. אבל עדיין, האמנות הייתה בכל מקום בכפר וזה קסם לי“,היא מתארת, "אני זוכרת איך בכל שבת במרכז הכפר היו פעילויות אמנות, איך כל הזמן מצאתי את עצמי בסטודיו של הורים של. אני חושבת שזה היה משהו מאוד משמעותי, כשהבנתי שלהיות אמן זה ממש אופציה למקצוע. את רואה שזה משרה לכל דבר, גם אם את לא אמנית מצליחה“.

כילדה היא הצטיינה במוזיקה, אבל אחרי שקיבלה את המצלמה הראשונה שלה, היא הרגישה שמצאה את המסלול האמנותי שאפילו לא ידעה שהיא מחפשת. "התחלתי לצלם כל הזמן. סטילס ואז וידאו. את כל התיכון שלי תיעדתי בוידאו. יש לי מלא קסטות“.

הוידאו משך אותה. מסתבר שהמשיכה למדיום הזה התחילה בהיעדרו. "בתואר הראשון הלכתי ללמוד צילום, אבל הוידאו היה האהבה הגדולה שלי. יש משהו במדיום של הטלוויזיה שנתפס לי כרגע משמעותי. בעין הוד לא היו לנו כבלים. היה רק ערוץ פיראטי. עד גיל יחסית מאוחר. רק לנו הייתה טלוויזיה צבעונית ובשבילי זה נתפס תמיד כקסם. הרבה אנשים מהכפר היו מגיעים אלינו בגלל זה. הטלוויזיה חיברה אותנו ביחד. יש בישראל בכלל מין אובססיה לטלוויזיה והעיסוק בה. זכרון קולקטיבי כי כולם צפו באותם תכנים.

ברקוביץ'. "יש לי סיפור משפחה משונה".

לכן", היא אומרת, "אני מרגישה שזה לא שאני בחרתי, אלא זה בחר בי. אפילו שלמדתי צילום סטילס, אפילו שעבדתי שש שנים במעבדות צילום. נקודת המפנה הייתה כשראיתי קטע וידאו של היומן של דוד פרלוב והבנתי כמה וידאן מעניין אותי“.

אחרי שפתחה סטודיו בתל אביב, הבינה שדווקא שם היצירתיות שלה כאמנית וידאו נחסמת ושמה עיניה לניו יורק. "תמיד חלמתי ללמוד בניו יורק, בקולג' באנגליה למדתי אמנות אנטרופוסופית ואני זוכרת שהסטודנטים האמריקאים הקסימו אותי בנוגע ללימודי אמנות בניו יורק“.

כאן, היא מספרת, גילתה את שפת האמנות והבינה שהעברית הגבילה אותה כאמנית. "הדבר הכי מדהים במעבר לניו יורק, חוץ מכמויות האמנים, הגלריות, המרצים המוכשרים, זו השפה. מדהים בתור אמן לדבר אנגלית. השפה שלנו כל כך קטנה ומצומצמת. יש משהו בזה שאת מדברת על זה באנגלית, שפותח את האופקים והמחשבה. יש כל כך הרבה פרשנויות, תחושות. עדיין מדהים אותי כמה מילים יש שבהן אפשר לדבר על אמנות“.

אבל לא רק את השפה היא גילתה, אלא גם את העבר המשפחתי שלה. "זה כנראה הדבר הכי מדהים שקרה לי כאן. יש לי סיפור משפחה משונה. אבא יהודי ממשפחה של ניצולי שואה שאיבדו את הכל, ואמא נוצריה ממשפחה נאצית. את החלק הזה של הסיפור לא ידעתי. מסתבר שיש הרבה גרמנים שבשנות השישים הגיעו לישראל כדי לכפר על מעשי ההורים ולמרוד. סבא שלי היה חייל נאצי. סבתא שלי הייתה בהיטלר יוגן והיו להם דעות חשוכות. כאן למדתי את הסיפור שאמא שלי העדיפה לא לספר לנו. ההורים שלה לא ממש שמחו שאמא שלי התחתנה עם יהודי וילדה ילדים יהודיים ומעולם לא היינו איתם בקשר. אמא שלי השאירה את הגרמניות שלה מאחור. היא גם לא דיברה איתנו גרמנית. לא ידעתי כלום עליהם.

מתוך עבודתה של ברקוביץ'.

”בתואר השני גיליתי בבדיקה סקרנית ומהירה בגוגל שמות משפחה, גיליתי שלמשפחה שלי היה בית שהיום הוא מוזיאון. בנה את הבית הזה ארכיטקט גרמני מפורסם. יצרתי קשר עם המוזיאון, אמרתי להם ישר מי אני והם הופתעו מאוד. הגעתי ואפילו ישנתי שם במיטה של אמא שלי, זה היה מטורף“.

את הסיפור היא הפכה ליצירת וידאו שבקרוב תוצג בחגיגות 100 שנה לבאוהאוס. "כל העיסוק בזה סחף אותי והחלטתי לקחת את פרויקט הגמר שלי למקום אחר“. פרויקט הגמר של ברקוביץ' יוצג החל מה-17 בדצמבר בבינאלה בניו יורק ובו היא מציגה סיפור ישראלי. "לפרויקט הגמר לקחתי דווקא את סיפור ההגירה של אבא שלי, משפחת ניצולי שואה, והצגתי את הדמיון לסיפור ההגירה שלי לניו יורק.האוהל והתרנגולות עבורם היו כמו דירה בברוקלין עם שני חתולים בשבילי. הראיתי את הדור שרצה להיכנס לישראל לעומת הדור שרצה לצאת מישראל. לראות עולם.

”התגובות היו מאוד מעניינות", היא מדווחת. "אנשים הופתעו שאפשר לדבר על ישראל באופן לא פוליטי ואמרו שאף פעם לא חשבו על ישראל לא רק כשחור ולבן, אלא גם על איך אנשים הגיעו לישראל, על הסיפורים האישיים האלה. וסיפור אישי מחבר. אני מתארת את ישראל, דרך כל מיני פיסות היסטוריה אישיות שלמעשה מספרות את הסיפור בישראלי המורכב".