מאיראן באהבה
המדינה העוינת ביותר לישראל אמנם נתונה לסנקציות, אך אלו אינן מונעות ממנה, מסתבר, לייצר קולנוע איכותי ומוערך שמצליח פעם אחר פעם לגרוף פרסים בינלאומיים יוקרתיים. מבקר הקולנוע שלנו אמיר בוגן, עם ההמלצות שלו לקראת פסטיבל הקולנוע האיראני שיצא השבוע לדרך בניו יורק.
פסטיבל הקולנוע האיראני שיתקיים בפעם הראשונה בניו יורק ייפתח ביום חמישי עם הקרנה של Tale of The Sea של הבמאי בהמאן פרמנארה - הראשון מבין 14 סרטים ארוכים וקצרים שיוקרנו בבית הקולנוע IFC סנטר שבווסט וילג' ויציגו פנים של איראן שלא הכרנו. פנים מגוונים, מהורהרים, מרצינים וגם מצחיקים. כן, קומדיות איראניות. יש דבר כזה, בפרסית, ובחסות השלטונות בטהראן. וחלק נכבד מהתוכנית של הפסטיבל מוקדשת להן.
סרט הפתיחה Tale of The Sea של פרמנארה מהווה ככל הנראה ייצוג מהימן של הקולנוע האיראני יותר מאשר הקומדיות שיוקרנו במהלך הפסטיבל. מדובר בדרמה עגמומית במרכזה סופר מזדקן שחזה ברצח אכזרי ורוחו נשברה עד כדי כך שהוא מאושפז בבית חולים לחולי נפש. הוא מחפש נחמה בעולם ההזיות ולא מוצא. I Want to Dance, גם הוא של פרמנארה, נראה כמו הגרסה המחויכת של אותו סרט. גם פה הגיבור הוא סופר מזדקן שחווה טראומה בתאונה. מאז הוא לא מצליח לכתוב שום דבר, אבל מוצא לעצמו צוהר ליצירתיות בנפלאות המחול. הבמאי בוגר אוניברסיטת דרום קליפורניה יהיה נוכח בהקרנות ויישא דברים.
אולי הסרט המדובר ביותר באיראן השנה, שמקבל חשיפה ראשונה מעבר לגבולות המדינה גם בארצות הברית, הוא הסאטירה הפוליטית המטורללת Sly של כמאל טבריזי. העלילה, שלא ברור איך קיבלה את אישור משרד התרבות בטהראן, מלווה פעיל פוליטי עם חלומות גדולים והתנהגות של בריון מהרחוב. צירוף מקרים מוביל אותו לחיקה של מפלגת הרפורמיסטים, ולמרות שהוא בכלל דוגל באידיאולוגיה של היריבים הפוליטיים האדוקים, הוא מזגזג ועושה כמיטב יכולתו בקמפיין לפרלמנט. הקמפיין מסתבך והולך וההבטחה הפוליטית מועדת ומידרדרת לשמחת מתנגדיו הרבים. Sly היה לשובר קופות מסחרר באיראן השנה, ויש המייחסים זאת להשוואה שעשו הפרשנים בין הדמות הראשית למחמוד אחמדינג'אד, הנשיא לשעבר שהפך לבדיחה בעיני רבים בעולם האמיתי, כולל תומכיו לשעבר בשלטון.
קומדיה עוקצנית נוספת שתוקרן במסגרת הפסטיבל היא Pig של מני חג'יג'י. במקום סופר מתוסכל, עומד במרכז במאי שנאסר עליו ליצור סרטים, והוא נאלץ לצפות מהצד בשחקנית האהובה שלו עובדת עם מתחריו. אבל גם למתחריו יש בעיה, מכיוון שרוצח סדרתי מסוכן רודף אותם וקוטל אותם אחד אחד - חדשות שלא מבשרות טובות לאף אחד, חוץ מלקהל שיצפה בקומדיה מטורפת שגם חושפת את הצד האפל של הקולנוע האיראני: במאים חתרנים ומתנגדים לשלטון האייתולות. לא פעם זה עולה להם בחופש היצירה, ולפעמים אף בחופש עצמו כפי שחווים בימים אלה מוחמד ראסולוף וג'פאר פנאהי.
פנאהי ממשיך לעשות סרטים מתחת לרדאר של השלטונות, או בהסכמה שבשתיקה, אולי אפילו בקריצה. הבמאי הוותיק זוכה להמון פרגון מקהילת הקולנוע הבינלאומי כשהושם במעצר בית. מאז הוא הספיק לזכות בפרס התסריט בפסטיבל ברלין ב-2013 על Closed Curtains ושנתיים לאחר מכן אף ליקט את פרס דב הזהב בבירה הגרמנית על "טקסי". סרטו האחרון 3 Faces הוקרן בפסטיבל קאן האחרון וזכה בפרס התסריט ביחד עם שותפו נאדר סייבר. מדובר בדרמה פשוטה למראה ובה מסע משותף של פנאהי עצמו ביחד עם השחקנית בהנאז ג'פארי. השניים מגלמים את עצמם בחיפוש אחר נערה שפנתה אליהם לעזרה בניסיון להיחלץ ממשפחתה האדוקה לפני שהתאבדה.
לצד המחווה לפנאהי שסרטו יופץ בקרוב בניו יורק באופן מסחרי על ידי חברת קינו לורבר, בולטת גם ההצדעה לאמן הקולנוע הנערץ קיארוסטמי שהלך לעולמו ב-2016 בפריז. הסרט הדוקומנטרי "76 דקות ו-15 שניות עם עבאס קיארוסטמי" של סייפולא סמדיאן מביא למסך ראיון ארוך עם הבמאי. קיארוסטמי זוכה גם לחלק משמעותי בסרט דוקומנטרי נוסף Iranian Cinema Through The Lens of Jamsheed Akrami של ג'אמשיד אכרמי שחלק רגעים יפים עם גדולי הבמאים האיראניים ומציג זאת על המסך.
עוד סרטים בולטים שיוקרנו במהלך ששת ימי הפסטיבל הם דרמת הנעורים Hendi and Hormoz של עבאס אמיני ו-The Home של אסגר יוספינג'אד העוסק בהתמודדות משפחתית עם מות האב. מעניין במיוחד הוא סרט הנעילה של הפסטיבל שיוקרן ב-15 בינואר ושמו Sheeple, ובו מגולל הבמאי הומאן סיאדי את סיפורה של כנופיית סוחרי סמים הפועלת בטהראן ולוקחת תחת חסותה נערים אבודים מהרחוב ומעניקה להם משפחה חלופית.
