אומרים שתמונה שווה אלף מילים. ובכן, תנועה שווה אף יותר. יעל מפציר בוצר, אמנית תנועה, בוגרת הסטודיו למשחק ניסן נתיב, בוגרת ביה"ס לקולנוע סם שפיגל במגמת תסריטאות שאף זכתה בפרס קרן רבינוביץ על כתיבת הדרמה "חייל בודד", מג'נגלת בין החיים בלוס אנג'לס לחיים שהשאירה בישראל. בין משחק ויוגה. הכל, העיקר להיות בתנועה.

למה דווקא לוס אנג'לס?

"לפני 4 שנים, כשהתחלתי לקבל יותר תפקידים כשחקנית בארץ, החלטנו אני ובעלי לחוות קצת עולם ולנסות לגור במקום אחר. הוצאתי דרכון אירופאי (תודה לשואה) , נסענו ללונדון אבל שנינו הבטנו אחד לשנייה בעיניים והרגשנו שאפור לנו מדי, בדקנו אופציה לעבור לאוסטרליה- אבל אני לא אחות מיילדת ובעלי לא נגר או שף אז המקצועות שלנו מיותרים ביבשת הקנגרו. ואז שמעתי על אופציה לקבל אישורי עבודה כשחקנית ונדלקו לי העיניים. החלטתי כפוש לנסיעה ללמוד משחק לכמה חודשים אצל איוואנה צ'בק (מורה למשחק, ומייסדת בית הספר למשחק Ivana Chubbuck Studios בהוליווד) ותוך כדי לעבוד על הניירת שלי. שלושה שבועות אחרי שנחתתי באל איי בעלי הצטרף אלי והמשפט הראשון שאמרתי לו בשדה ״ממי, אתה בבית״. לא קלטתי שהזמן טס ופתאום אני פה כבר 4 שנים. מאז התחושות כבר השתנו ומאופוריה מטורפת שאל איי זה החיים הטובים, מצבי הרוח משתנים מהקצה אל הקצה ויש רצון לחזור הביתה ומצד שני התרגלנו לאמריקה”.

צילום: אורן ריחני

איך את חווה את לוס אנג'לס עכשיו ממרחק השנים?

"אל איי מאוד חומרית. זו סטיגמה אבל יש בה הרבה אמת. לפעמים היא מרגישה ריקה מתוכן. לא אמיתית. יצא לי להיות במסיבות הכי מדהימות עם אנשים חצי לבושים אבל לא היה באמת מתח מיני באוויר, כולם עסוקים בנראות שלהם. יצא לי להיכנס לבתים היפים האלו בשכונת בל אייר היוקרתית ופתאום הבפנים נראה מוזנח עם חזות חיצונית כל כך מטעה. בתכל'ס הבית בנוי מקרטון והאנשים שנוסעים פה במרצדס לרוב שוכרים אותה. הכל תפאורה. כמו האנשים פה. אתה אף פעם לא באמת יודע איפה אתה עומד מול האמריקנים. באודישנים יעופו עליך ויחמיאו ולא תשמע מהם יותר. זה ככה גם בקטע חברי, מה שגורם לך להרגיש נורא לבד ומה שגורם לעוד יותר געגועים לארץ. המשפחות שלי ושל בעלי שם. אבל גם כשחוזרים לביקור, הגעגוע נרגע לרגע ואז מתערבב עם תחושה של כאילו אני רוח רפאים. אנשים מגיבים אליי כאילו מתתי וחזרתי וזו תחושה מוזרה שאז נותנת לאל איי פתאום תחושה של בית. אז זה תמיד מורכב בשני צידי העולם."

אבל נראה שיש בכל זאת משהו שאת אוהבת בעיר הזו.

"מאוד. זה הקטע, שלא יצא שאני לא אוהבת את אמריקה. למרות הכל, אני אוהבת את אל איי. נותנים לך לחיות פה, יש שקט ויש ממש תחושה של השמיים הם הגבול. יש יותר קהל למה שאתה עושה".

על מה את עובדת בימים אלו?

"אני משחקת בימים אלה בהפקה החדשה של התיאטרון הישראלי בלוס אנג׳לס. אורי טאייר דינור (הבמאית והמפיקה) רוכשת זכויות של הצגות ישראליות שרצות בארץ ומעלה אותן עם שחקנים ישראלים באל איי. זו חוויה מדהימה. בין כל האודישנים באנגלית כיף לחזור לשחק בעברית. הכל מרגיש אחרת ויש תחושת חופש, במיוחד בגלל שזו קומדיה ויכולת

האלתור שלי חזקה יותר בעברית.

להצגה קוראים ״קח את אבא שלך ולך לעזאזל״ . קומדיה שחורה מאת רמי ורד. בארץ זה משחק ב״הבימה״. בלוס אנג׳לס הבכורה התקיימה ב 7 בדצמבר בתיאטרון ה״גינדי״ , יש עוד הרצות בפברואר ומרץ בתיאטרון מדהים שנקרא״ Theatre West Cahuenga״

ההצגה היא למעשה קומדיה שחורה שנעה בין הבירוקרטיה בבתי חולים לעולם הגרושים גרושות בתל אביב. המחזה מבוסס באופן חלקי על אירועים שחווה המחבר רמי ורד בעת שאביו לקה באירוע מוחי. אין קשר בין הדמויות במחזה לאנשים אמתיים. אני משחקת בהצגה את לימור (בארץ עושה את התפקיד ריקי בליך). לצד שחקנים אדירים, רובם בוגרים של סטלה אדלר, ביניהם, יורם נחום, סיוון פיליפס, דפני טנא, אור שעשוע, טניה עדן לוי. אלינו מצטרפים שני שחקנים לא מקצועיים, נטע שוחט וליאור שמזה אבל נותנים לנו פייט רציני ועושים עבודה מדהימה".

יש עוד משהו על הכוונת?

"בקרוב אשתתף בפיילוט קומי שמשלב שחקנים ישראלים ואמריקאים. מפיקים אותו עידו מור ויונתן אביגדורי מ 11am entertainment. שני חברים שאפתנים שיוצרים המון תוכן. "

כמו הרבה שחקנים שיצא לי לדבר איתם, המסע אל החלום הוא לא פשוט, בעיקר עם משפחה, את מאזנת את קריירת

המשחק הלא יציבה באופייה עם עוד דברים?

"כן, בטח. מאחר ואני אדם של תנועה, הכל סובב את זה. אני מאמנת כושר פרטית ואני גם עובדת בתאטרון יוגה לילדים במרכז IAC (Israeli American Council)".

ילדים? קהל קצת קשה לא?

"אני עובדת המון עם ילדים וזה הקהל הכי אדיר. ילדים לא עושים הנחות. איפה שמצחיק הם צוחקים ואיפה שמשעמם הם קמים והולכים. זה מכריח את כל החושים שלי כשחקנית לעבוד בטורבו. לגמרי התאהבתי בעולם הזה. הבייבי שלי זה ערוץ יוטיוב חדש לילדים שמראה לישראלים את אמריקה".

תמיד רוצים לדעת, אז איפה יותר טוב?

"קשה לענות על זה וזה תלוי. יש הרבה שיגידו לאחרים שירצו לבוא, שלא יבואו וכמה קשה. אני בהחלט מעודדת אנשים שבוער להם לבוא ולנסות- לבוא לפה. מה שכן, בהחלט יש צמא גדול לקהילת הישראלים הענקית שחיה פה (חלקה חיה ממש בתוך "גטו ישראלי") לתוכן בעברית ואם זה בתצורה של תיאטרון שלא כל כך קיים באל איי, אז אפילו יותר. תאטרון פותח את הנפש והכי יכול לתת מענה לגעגוע הזה שיושב תחת העור לכל מי שגר פה".

הרבה ניגודים גורמים לנו להבין מה אנחנו רוצים ולא רוצים ואיפה אנחנו על הסקלה. לחלום בתנועה מאפשר לחלום לגדול ולנו לצמוח.