זה היה ביקור בית רגיל. ביקור שגרתי של מפקד אצל פקודו. החייל היה חייל ממוצא אתיופי, אשר התגורר עם משפחתו באתר קליטה מוסדר, שם התגוררו מאז עלתה המשפחה לישראל וזו הייתה הפעם הראשונה שהחייל נעתר לבקשת מפקדו לביקור שכזה. כשהגיעו ונכנסו השניים לקרוואן, ראה המפקד את אימו של החייל כשהיא עובדת במטבח ואת אחיו הקטן, בן שנה ומחצה, כשהוא משחק להנאתו על הרצפה. המקום בלט בעליבותו ודלותו והמפקד לא יכל שלא לתהות הכיצד בישראל המודרנית יכול מקום שכזה להתקיים. פתאום, בעוד השניים משוחחים, הרים הפעוט את ידו והחווה אל עבר פיו, כבקשו מזון. החייל, שווה נפש, הסביר כי אימו חרשת-אילמת והיות והוא בצבא, הפעוט לא לומד כיצד לשוחח ולעשות שימוש בקולו ולפיכך מחקה את אימו. הוא ביקש רגע על מנת להביא מזון אל פי הילד. הוא צעד אל מזרן שהיה מונח בקצה החדר, הרים אותו ומתחתיו שלף שקית ניילון שקופה. שקית פשוטה, מתוחה משימוש יתר, ובתוכה חמש חתיכות של החטיף במבה. הוא התיר את הקשר, לקח שלוש חתיכות מן השקית, סגר אותה שוב, הניח המזרן מעליה והביא אותן לאחיו הקטן. הדמעות חנקו את גרונו של המפקד. הוא ביקש לצאת החוצה "לשיחת טלפון דחופה" על מנת להחזיר את נשימתו. הוא היה מפקד ותיק, וראה דבר או שניים בחייו, אבל המחזה הזה הותיר אותו המום. הכיצד? חזר ושאל עצמו. הכיצד זה יתכן? מספר שבועות לאחר מכן מספר משאיות עשו דרכן אל אתר הקליטה. המשאיות היו עמוסות בבגדים, צעצועים ותרומת מזון גדולה ממרכול קרוב, והכל פרי נדיבות ליבם ותרומתם של המפקד וחבריו ליחידה.

וכן, היו גם כמה וכמה שקיות גדולות במיוחד של במבה.

לספר את סיפורו של עם, סיפורה של מדינה, זו מלאכה מורכבת, יש שיאמרו מקודשת. הרצון לבנות גשר בין בני אדם הוא שעומד בבסיס הדיפלומטיה הציבורית וכך גם המאמצים הכבירים לצייר תמונה אמיתית של ישראל, מאמצים שזכיתי להיות שותף להם ברחבי העולם מזה שנים רבות. הסיפור דלעיל, אליו נחשפתי בביקורי האחרון בארץ ריגש אותי מאוד. הוא נגע בנימי הנפש היות ויש בו תמונת מראה של ערכי אנוש, ולא סתם – אלא דווקא בקרב חיילים בצבא ההגנה לישראל. אותה מדינה אשר שמה נישא בפי רבים – רבים מדי - כאילו מדובר בישות הסותרת את עצם מהותו של המושג צדק. חיילים העומדים באתגרים עצומים ובפני חיצי ביקורת מורעלים מדי יום ביומו. והנה הם, אנחנו, מתגלים במלוא תפארתם האנושית – ולא רק בדוגמא הספציפית דלעיל, אלא בפסיפס אדיר של ערכים, אכפתיות ואנושיות.

וזה הסיפור שאסור לנו לשכוח לספר. כך, בניו יורק למשל, אחד מעמודי התווך הוא יכולותיה של ישראל בתחומי הטכנולוגיה והיותה שחקן מרכזי בזירה. חדשות לבקרים אנו שומעים על "אומת הסטארט אפ" ועל חידושים מישראל המשפיעים על הכל סביבנו וזהו אכן מקור בלתי נדלה לגאווה לאומית וכמובן ענף מכניס וחשוב לכלכלה הישראלית. אולם הטכנולוגיה לבדה אינה מספיקה בכדי לספר את הסיפור הישראלי. לפני מספר שנים, במהלך מבצע "צוק איתן", הקומיקאי והסטיריקן ג'ון סטיוארט שידר קטע בן מספר דקות בתוכניתו (דאז) ה"דיילי שואו" ובו דיווח על המבצע. מטבע הדברים, וכפי שבוודאי אתם יכולים לנחש, הסיקור נעדר איזון – בעוד ישראל תוארה במונחים של מטוסים מתקדמים ופצצות מונחות לייזר, הפלסטינים הוצגו בדמות חולים ופצועים העסוקים במציאת מחסה מהאכזריות הישראלית. זאת ועוד, במהלך הקטע הוצגו מספר שניות מראיון של שגריר ישראל בארה"ב, רון דרמר, לתוכנית החדשות האמריקאית "פגוש את העיתונות" (אז עדיין בהנחיית בוב שיפר המיתולוגי) ובו הוא מספר על אפליקציית "צבע אדום" הישראלית. סטיוארט הגחיך – כדרכו בקודש – את השימוש באפליקציה – ואז תהה בקול: "ומה יכולים לעשות הפלסטינים במקרה של הפצצה? אפילו לברוח אין להם לאן". וראו, העליונות הטכנולוגית הישראלית לא משחקת בהכרח ותמיד לטובתנו, ולא משנה כמה אנחנו "צודקים". נכון, אני מאמין שישראל צריכה להיות מוכנה לשלם כל מחיר "הסברתי" – ובלבד שלא נשלם בחיי אדם, מטבע שאין לו תחליף - אולם בכל זאת יש כאן מסר שחשוב להטמיעו: טכנולוגיה היא דבר נפלא, אבל קדמה טכנולוגית כשלעצמה אינה יכולה להחזיק לבדה תדמית של מדינה ובוודאי לא יכולה ולא צריכה להיות עמוד התווך היחידי של מאמצי הדיפלומטיה הציבורית של ישראל בארה"ב.

וכיצד אנו יכולים להרחיב את מעגלי הרלוונטיות הישראלית? לשם כך, עלינו לזכור לספר חלקים שונים של הסיפור הישראלי, סיפורים מעוררי השראה על שינוי ואנושיות, כאלו שנוגעים לא רק בחייהם של אזרחי ישראל, אלא גם יכולים לשחק תפקיד משמעותי בליבם של אלו מעבר לים, יהודים ולא יהודים כאחד.

סיפור אחד כזה אני מבקש לחלוק עימכם – את סיפורו של אותו מפקד דלעיל, אשר היום הוא חלק מהצוות הניהולי-חינוכי של כפר הנוער נירים שבבוסתן הגליל, בישראל. נירים נוצר כיד זיכרון, גלעד ללוחם – ניר קריצ'מן זכרו לברכה – בנם של פניאל והדס קריצ'מן, אשר לחם בשייטת ונפל ב-22 באפריל 2002 במהלך מבצע בג'נין באינתיפאדה השנייה. חבריו ליחידה, כולם אנשי ערכים, אשר הכירו את ניר והתשוקה שבערה בו לסייע לחבריו עוד מגיל בית הספר היסודי, החליטו שהדרך להנציחו צריכה להיות בדיוק כזו – הקמת כפר נוער שיסייע לנערים ונערות ברמת הסיכון הגבוהה ביותר בחברה, וכך נולדה היוזמה הברוכה. כיום הכפר מטפל במעל 100 נערים ונערות, בשיטה ייחודית ובשיעורי הצלחה משמעותיים – אותם בוגרים לא רק שמתגייסים לצה"ל אלא נוטלים חלק בשירות משמעותי בצבא כפתיח לחיים נורמטיביים של ערכים והגשמה בפועל של החזון הציוני. בשיחה עם אחד הבוגרים הללו, ישראל, סיפר לי הנ"ל כי הוא בן 20, משרת בסיירת מובחרת. "ומה הקשר שלך לכפר"?תהיתי בראותו בחור נורמטיבי לחלוטין יושב מולי."אתה צוחק? אני חייב לנירים את חיי. הגעתי לכאן בגיל עשרה, בהחלטת בית משפט כחלופה למאסר, לאחר ששדדתי – כן שדדתי – סניף בנק באיומי אקדח". מסתבר שניסים קורים וכאן הסיפור של נירים

הנערות והנערים של נירים.

מופלא – כאשר במקביל להקמת הכפר הוקם גם – נירים בשכונות, אשר לוקח את אותם ערכים ועוצמות הקיימים בכפר ובאמצעות אנשי צוות ומדריכים מסורים להתיישב במרכזי שכונות מצוקה בערים ברחבי הארץ ולסייע לכמה שיותר נערים ונערות "יושבי הברזלים" להאמין בעצמם, לבנות חיים ולהפוך לאזרחים ואזרחיות מן השורה. ואין המדובר רק במפגשים מחוץ לשעות הלימודים, אלא גם בליווי של תלמידים בפרופיל סיכון גבוה בבתי ספר – נירים בכיתות – אשר מהווה כלי חינוכי ראשון במעלה לסייע בידי המורות והמורים אשר על פי רוב זמנם אינו בידם והנה נמצאים המדריכים במקום כקרש הצלה לטובע.

נירים הוא הסיפור הישראלי. זהו "סטארט אפ" חברתי יחודי, שמשלב נשמה, קהילה, ערכים וצדק חברתי. הוא מספר את הסיפור שלנו – אבל לא רק את זה שלנו, שכן יש בו מרכיבים רלוונטיים הנוגעים לכל אדם באשר הוא. סיוע לאלו שבמצוקה עומד בלב המחויבות החברתית וישראל – באמצעות נירים – היא סיפור השראה עם מסר חזק וברורYES WE CAN.