פרשת הרצח המזעזע של הנערה הישראלית תאיר ראדה מעוררת הדים גם 13 שנים אחרי. רק השבוע פורסם כי עורך דינו של רומן זדורוב, מי שהורשע ברצח ראדה עוד בשנת 2006, אישרו בפרקליטות לשלוח דגימת DNA למעבדה מיוחדת באוסטריה, על מנת לברר אם אפשר לדייק יותר את בדיקת השערה שאותרה על גופה של ראדה, וייתכן ששייכת לאחד החשודים. כמו שאר הפרקים התמוהים בפרשה הזו, הסתבר שהדגימה הגיעה ריקה. כמה חודשים לפני, עוד גילוי מסקרן. במכון לרפואה משפטית ובפרקליטות הודו שנפלה טעות קריטית בחקירה וטיפה מדמה של תאיר, שנמצאה בתא שירותים אחר שבו לא בוצע הרצח, קוטלגה באופן שגוי ולכן מעולם לא הובאה בפני בית המשפט.

אלו מצטרפים לסדרה ארוכה של גילויים, תהפוכות וחקירות שמטלטלות מדינה שלמה, ומשפחה אחת כואבת.

בשבוע הבא תגיע אלינו אמה של ראדה, אילנה, ביחד שרון רופא אופיר, עיתונאית ׳ידיעות אחרונות׳ המלווה את סיפור הרצח מיומו הראשון. בשנה האחרונה כתבה את רב המכר “תאיר – המסע של אילנה ראדה”. הן יגיעו לסדרת הרצאות מיוחדת ברחבי ארה"ב, יספרו את סיפורה של תאיר, של אילנה, של החקירה המסועפת ויענו ל השאלות שכולם רוצים לשאול.

שרון ואילנה. סיפורה של תאיר

בראיון מיוחד, הן מספרות לנו מה הוביל להחלטה. "לאורך השנים זכינו לחיבוק מרגש מאנשים מארצות הברית וברחבי העולם, אנשים ששלחו מכתבים, תמיכה אהדה, אהבה, זה הפליא אותי", מספרת לנו ראדה. "הרצון שלהם לדעת, האהבה שלהם אל תאיר שבכלל לא הכירו, הרבה ישראלים שעוקבים אחרי הסיפור מעבר לאזרחי מדינת ישראל זה חוצה גבולות, חשוב לי לפגוש להכיר ולא רק בפייסבוק, אני רואה גם היום בארץ כשאנחנו יוצאות להרצאות כמה זה חשוב שאנשים רואים אותך ושומעים ממקור ראשון ומחכה בהתרגשות להיפגש ולספר את סיפורה של בתי".

ב-6 בדצמבר 2006, יצאה תאיר, תלמידת כיתה ח' מביתה ונסעה עם אביה, כמדי יום, לבית הספר התיכון "נופי גולן".

בהפסקה שבין שעת הלימוד השישית לשעה השביעית, שהחלה בשעה 12:50, שהתה ראדה עם חבריה בחצר בית הספר. בתום ההפסקה החליטה לא להכנס לשיעור תיאטרון ונותרה עם חברים אחדים בחצר. לאחר מכן, בסמוך לשעה 13:30 נכנסה למבנה בית הספר לשתות מים ומאז נעלמו עקבותיה. מאוחר יותר, משבוששה לשוב לביתה, דיווחה אמה למשטרה על היעדרותה. באותו הערב נמצאה גופתה של ראדה, כשהיא מתבוססת בדמה - באחד מתאי השירותים של בית הספר. לאחר בדיקה של צוות מד"א, נמצא כי גרונה שוסף לפחות פעמיים.

"הרצח עצמו הוא רצח שפוגש אותך בבטן הרכה שלך. זה מטלטל גם אם היו למחרת היו תופסים את הרוצח ולא מדברים על זה 12 וחצי שנים אחרי" מספרת לנו שרון רופא אופיר. "אז היה למשטרה ברור שהם חייבים למצוא פתרון מהר מאוד. תיאוריות קונספירציה התפשטו במהרה. אני הייתי בכל דיוני המשפט, שלוש וחצי שנים פעמיים בשבוע והקפדתי להיצמד לעובדות. כל פעם הכעסתי מישהו אחר, אבל אני כעיתונאית עשיתי את עבודתי בלי ליפול למקום הזה של קונפירציות."

כשבוע לאחר הרצח, עצרה המשטרה את רומן זדורוב, יליד אוקראינה, פועל בניין בן 28 שעבד בשיפוצים בבית ספרה של ראדה. שבוע סוער אחר כך הוא הודה ושיחזר. זדורוב הואשם ברצח ועד היום יושב בכלא. אבל מאז ועד היום, הולך הסיפור ומסתבך.

היו שלוש ארכאות ובראשונה הוקמה קבוצה שנקראת כל האמת על רצח תאיר רדה חברים שם מאוד אלפי אנשים שרצו לקרוא לשחרורו של זדורוב. אילנה מעולם לא התחברה לזה כי היא אומרת שהם לא זועקים לאותה זעקה אני ועקת לאמת והם לחפותו. הקבוצה הולכת וגודלת, שמוליק חלה ואחרי שהוא נפטר היא נפגשת עם קבוצה מצומצמת מהקבוצה ההיא וביחד הם מנסים לאסוף את הראיות בתיק.

פרק 15 מציף הרבה פרטים שהיא לא ידעה. הספר יצא במאי והיום הייתי יכולה לכתוב עוד פרק שלם.

אם שואלים אותי לתחושתי מה קרה פה יש פה הרבה ימני שאלה כאמא ככתבת כאזרחית מטריד אותי שיש כאן עבודה מאוד רשלנית של המשטרה, דברים שצריכים היו להיאסף ורומן זדורוב נםל כפרי בשל. הודאה בשיחזור להבדיל מארהב בישראל זו הודאה. השופטים הם לא חוקרים הם רואים את זה ומרשיעים אותו.

שתי ראיות חדשות הגיעו והיו עילה לפציחת משפט חדש. אחת דיקבת נעל עך הגינס של זדורוב הביאו את המומחה מספר אחד לזיהוי מהמשפט שלסימפסון והוא אען שזה לא של זדורוב. טענה נוספת הייתה שהפרקליטת טענה שרצח אותה בסכין יפנית ומומחית אמרה שזו סכין משוננת. העליון העביר את זה למחוזי ונתן לאותו הרכב שברשי לראשונה לדון בזה שוב והם נחליטים להרשיע אותו בפעם השניה. ואז מחליט בית המשפט לשוב ולהרשיע אותו כשאחד מתוך 3 שופטים בחר לזכות אותו. הוא אמר שיש 3 עיקבות נעל של מסלול בריחה. העקבות הללו הן קטנות לא של תאיר ולא של רומן. במשפט הראשון טענה המשטרה שאלו עקבות של מחלצים כי התא היה סגור אבל אילנה גילתה שהדלת של התא לא היה סגור. בשלוש השנים האלו היאי חוקרת את הרמח את זה אמרו לה החברים שראו את זה ואב הבית שקראו לו הוא שפתח את זה. השופט אמר עוד לפני שידע על זה, ששלוש עיקבות הנעל האלו מדירות שינה מעיני.

עטיפת הספר של שרון רופא אופיר. רב מכר

שרון מספרת על משפט אחד שאמרה לה אילנה, והוביל אותה לכתוב את הספר. "אילנה אמרה שאילו היו מכירים את החיים של תאיר, היו יודעים מה קרה בחייה". המשפט הזה הוביל אותה למסע של כתיבת ספר "דוקו-דרמה", להגדרתה, כזה שהסוף שלו, טרם נכתב.

"פעם בשבוע הייתי יושבת שעות על הכתיבה ומוטרדת. הייתי מאוד רוצה לדעת מי זה. לאורך המחקר והכתיבה", היא מודה, "היו כמה וכמה פרטים המערכת להבין שאנחנו חייבים לבדוק."

המפגש הראשון שלה עם אילנה היה בינואר 2007, בבית המשפט המחוזי בנצרת, לתחילת משפטו של רומן זדורוב. שנים אחר כך, הן קרובות מתמיד. "יחד עם אילנה התוודעתי לצדדים בחייה של תאיר שלא הובאו להיכל הצדק, פרטים העשויים לשפוך אור חדש על הפרשה. הספר שכתבתי הוא חלק מהמסע שלה, שמטרתו לרדת לשורשי הטרגדיה שאירעה בשעות הצהריים בתא השירותים שבבית הספר נופי גולן שבקצרין, שם נמצאה גופתה של תאיר."

בעוד בעלה שמואל ז"ל, האמין שהיה זה זדורוב שרצח את תאיר, אילנה ממשיכה לשאול שאלות. "שניסיתי להבין למה שמואל כן חושב שזה זדורוב והיא לא. שאלתי מה לא מסתדר לה. היא הסבירה ואמרה שכל החיים של תאיר התנהלו בקו אחד, וביום הרצח הכל היה אחר. החברות הלכו איתה כל יום ובאותו בוקר לא. היא מעולם לא הייתה יוצאת מבית ספר בלי להגיד וביום הרצח היא רצתה להבריז. היא תמיד הלכה לשירותי המורים, כי הייתה מאוד סטרילית אבל נמצאה בשירותי התלמידים. בכל יום רביעי הייתה מגיעה דרך קבע חברה ללכת איתה לשיעור מחול ובאותו יום, פתאום, לא הגיעה. בנוסף",, ממשיכה שרון, "אילנה מספרת שהיא ותאיר נהגו לחגוג את ימי שלישי ביום כיף מיוחד של שתיהן, אבל בפעם הראשונה הייתה זו תאיר שביטלה את התכניות, בפעם הראשונה."

מסתבר שביום ההכרזה על מציאת הרוצח, הפנתה אילנה את המשטרה לשלושה חשודים נוספים, אבל כמה שעות אחר כך, אלו כבר הודיעו על הודאתו של זדורוב. "תפסתם את כלי הרכב?", שאלה אותם אילנה. "יש לכם טביעות אצבעות?", תהתה. "אני גדלתי בטבריה ואני לא יודעת הכל, אבל אני יודעת ש-100 אחוז זה מאה אחוז ואין לכם מאה אחוז."

הקשר בין עיתונאי למרואיין הוא קשר חד פעמי או קשר על פני תקופה. הקשר שרון ואילנה כבר מזמן נראה אחרת. "נפגשנו בבית המשפט פעמיים בשבוע והתקרבנו. לפעמים אחרי דיון מעבדות את הפרטים של אותו היום ביחד. לא תמיד ראינו הכל עין בעין, אבל תמיד ניהלנו דיון. כשאתה מלווה משפחה לאורך תקופה ממושכת, אתה רואה תהליכי אבל. אילנה של היום היא לא זו של לפני 12 שנה ולא לפני 6 שנים."

אילנה מספרת לנו על הקירבה שהובילה לכתיבת הספר: "יש חשיבות מאוד גדולה לקשר הקרוב בינינו, מעבר למקצועיות, הייתי זקוקה לאדם שמכיר אותי וידע להכיל אותי. לפעמים אחרי כתיבת פרק מסוים רציתי להתנתק להיעלם, אתה עובר שלבים, אזכרה, ופה ראיה שמתפוצצת אז אתה צריך שמשהו לא יבוא ילחץ עליך ויגיד כאן ועכשיו, ושרון ברמה האנושית שלה ברגישות, ידעה מה אני עוברת ושחררה, הייתה סבלנית אלי".

שרון קיוותה לחבר בין כל חלקי הפאזל של הפרשה הכל כך מורכבת. "היה לי ברור שאני צריכה לספר את הסיפור על המשפחה, למרות שלסיפור שלנו עדיין אין סוף". עבור אילנה התהליך היה לא פשוט: "לא בקלות הייתי מוכנה להיכנס לתהליך הזה", היא מספרת. "הייתי זקוקה לאדם כמו שרון שאני מרגישה עמה נוח נעים ואיני צריכה להסביר את עצמי פעם אחר פעם. כשהיא הציעה מיד אמרתי כן אבל לקח זמן עד שיצאנו לדרך. לא תיארתי לעצמי שאני שתמיד מדברת על תאיר וחיה את הכאב אתמודד עם קושי. שרון ניהלה איתי שיחות עמוקות, החזירה אותי למחוזות שכבר שכחתי, דברים שאני לא מדברת עליהם ביום יום. למשל לחזור ליום הרצח, הלוויה, המחלה של שמואל (בעלה שנפטר), הפרידה ממנו. מצד שני", היא ממהרת לציין, "היה בהליך הזה גם תהליך של שחרור והיום אני יכולה לומר שהדרך הנכונה היא להוציא ספר. זו חותמת לכול החיים ואת זה לא יכולתי לעשות לבד אלא עם אדם מקצועי כמו שרון שמכיר את הסיפור מקרוב, שמכיר אותנו".

שרון מוסיפה: "שהצעתי לאילנה לתעד את סיפורה בספר היא התרגשה, אבל בהמשך קיבלה רגליים קרות. לקח לי כמעט חודשיים לקבוע איתה פגישת עבודה. היו, כמובן, נסיבות חיצוניות לדחייה - בין היתר אמה חלתה - אבל הסיבה העיקרית בעיניי הייתה הקושי לשוב ולחטט בפצע. ואז אמרתי לה בבירור: אם את בעניין, אנחנו חייבות לקבוע יום ולרוץ עם זה. התרגלתי לכך שאם היא לא עונה לי לטלפון, היא לא מסוגלת נפשית."

היא למדה על תאיר יותר ויותר. "היא הייתה ילדה מאוד מיוחדת", מסבירה שרון. "כל מפגש עם אילנה בימי שני היה מכה אותי בתדהמה מחדש וכשאילנה חשפה בפני את מחברת השירים שלה התרגשתי. אחד השירים נשמע ממש כאילו נכתב על הרוצח. היא מתארת בו אהבה נכזבת על מי שרצה רק את הגוף שלה. אילנה סיפרה אחרי זה שבכמה ימים לפני הבינה שמחנכת נקבה בשמו של הבחור. עד היום הוא לא נחקר. במשך הרבה שנים מאוד קיוויתי להגיע לפתרון זה מסוג הסיפורים שסוחפים אותך ואתה רוצה להבין מה קרה."

אילנה מאוד אופטימית מהגילויים והתנודות של החודשים האחרונים בפרשה. "יותר מאי פעם, אני יותר נחושה, פחות ותרנית, פחות מקבלת דברים שאומרים לי. צריך זמן סבלנות, אני רוצה כאן והרגע, כי אני מגיעה לגילויים מסעירים ביותר, גילויים מתוך חומרי החקירות, במקביל הם נשמעים בהדים בכלי התקשורת, תשובות שאנחנו מבקשים סליחה או טעינו כבר לא בבית ספרי. אני היום", היא מוסיפה, "באופן חד משמעי רוצה להביא לראיות פורנזיות שיבדקו במאגר הארצי ושמשם יעלו התשובות ויש, שאיש לא יטייח ויגיד הכול נבדק. נקבעה פגישה עם שרת המשפטים, אליה ביקשתי לזמן את ראש המכון הפתולוגי חן קוגל אדם עם נחישות רצון אמיתי, אני שומעת ממנו שיש דרך לגילויי. הוא אומר אני לא יכול לגלות לך מה יש בידיינו אבל אני יכול להגיד שישנן הרבה ריאיות הנמצאות במכון הפתולוגי שראויות להיבדק ולא נבדקו וברגע שיכנסו למאגר יהיו תשובות הרבה יותר ברורות ממה שיש היום. תכלס אין היום שום ראיה פורנזית. לא אתפשר על פחות מפתיחת חקירה", היא מדגישה. "אני לא קוראת לשחרור זדורוב ולהמשיך לחיות עם הספק, אני קוראת לפתוח את התיק גם אם ייקח עשור. מבקשת שעל אותו חומר שבבית המשפט נכתב בהכרעת הדין לא יכולנו להגיע אל הכול מפאת ריבוי החומר, שיגיעו אל החומר שלא דובר עליו במשך כל הערכאות שהיו עד היום".

שרון מסכמת ומוסיפה: "אני ממליצה לקרוא את הספר, כי אני חושבת שמקרה כזה, אסון כזה, יכול לקרות לכל אחד. מקרה כזה של רוצח בהנחה שהוא חף מפשע, גם יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. המטרה הייתה לפזר ולו במעט את הערפל של כל חלקי הפאזל של היו מחוברים כל השנים. יש כאן משהו שמספר את הסיפור האמיתי, וזה נכתב בין היתר גם לזכרה."

לפרטים על ההרצאות בניו ג'רזי הקליקו כאן

לפרטים על ההרצאות בלוס אנג'לס הקליקו כאו

לפרטים על ההרצרה בפאלו אלטו הקליקו כאן