ראיתם את הגברת שסחבה את הספות הישנות בתוך הסאבווי? אולי את הבחור שעלה בתחנה האחרונה עם אמבטיה ביד אחת, ואסלה בשניה? לכם הם אולי נראו כמו שחקנים בעוד פרק בסדרה שלא נגמרת: "דברים שרואים רק בסאבווי", אבל האמת היא שמדובר בשני אמנים מוכשרים ומצליחים, שאוספים את כל החפצים שאנחנו מוציאים מהבית ויוצרים מהם, עולם חדש. השבוע, תציג הצלע הנשית והישראלית מיניהם, בת-עמי ריבלין, את היצירות שנולדו מהמסע בין הפסולות, בתערוכת סולו חדשה בנארס פאונדיישן שבברוקלין. "יהיו שם עבודות שעשויות מחומרים שמצאתי ברחוב", היא מספרת לנו. "שילוב של חומרים מאוד קשים וחומרים מאוד רכים, ברז לעומת ספוג למשל. תאורה וחומרים שבירים כמו נורת לד עגולה שיושבת על ארבעה קפיצים של מיטה, על כל המתח שיש ביניהם."

ריבלין, 28, מהרצליה, הגיעה לניו יורק כדי להגשים חלום וללמוד אמנות. "הגעתי ב-2012 מיד אחרי הצבא. כל האמנים שממש אהבתי עבדו כאן, העבודות שהכי הערכתי, הגיעו כולן מכאן. רציתי גם את המרחב האמנותי הגדול שניו יורק הציעה", היא מספרת. "ארזתי את חפציי והגעתי עם מזוודה אחת."

במשך ארבע שנות הלימודים לתואר הראשון באמנות פלסטית, בת-עמי התפתחה למקומות מפתיעים באמנות שלה, במידה רבה, היא מסבירה, בגלל התפוח הגדול. הגעתי עם רקע ישראלי, השראות וחומרים מאוד מסוימים ומצומצמים ופתאום אתה מגיע למקום שהוא לחלוטין מסחרי ודינמי. אני זוכרת את השוק שלי לראות את הזבל שיוצא החוצה לרחובות. החיים המהירים האלו תופסים נפח מאוד מהר. הופכים להיות חלק מההוויה כאן." בת-עמי זיהתה את המעגל הבלתי פוסק שבין תרבות הצריכה לתרבות ההשלכה. אנשים ממהרים לרכוש, לקנות, להינות, ומשם לזרוק, להחליף, לשחרר. "האנשים הולכים למסעדה, ובאותו לילה הזבל שהשאירו כבר עובר הלאה לרחוב ואז כמו בסרט נע מגיעה משאית שאוספת הכל."

כולנו צועדים באותם רחובות וחיים בקצב שמכתיבה לנו העיר, אבל מעטים מאיתנו מזהים את ההשראה האמנותית בזה. ביחד עם בן זוגה, האנימטור הבלרוסי איוואן ויראנצ׳יק, ריבלין הפכה את ההוויה להשראה, "הרגשתי שהסביבה בעיר הזו תופסת נפח מיידי כמעט. העיר הסואנת הזו עשתה לי תחושה מאוד חזקה. באיזשהו שלב החלטתי שהעיסוק בחומרי גלם טהורים שמגיעים לסטודיו הופך לא רלוונטי לחיים שלי בתוך המקום הזה. זה כבר לא הרגיש כמו משהו שאני פוגשת בחיים שלי. לעשות "פרויקטים יפים ונכונים". אלו כמובן פרויקטים שדורשים כישרון, ראויים להערכה והם פנטסטיים למדי, אבל זה לא אומר לי שום דבר, לא על המציאות ולא על מה שאני אפגוש בחיים וברחוב."

המסקנות של ריבלין הובילו אותה לזבל. כלומר, לזבל ה"אמנותי" של כולנו, מה שהיא מכנה 'חומרים ממוחזרים נטושים': "היום אני מפסלת ועובדת עם חומרים ממוחזרים נטושים, אמבטיות שזורקים לרחוב, שולחנות וכסאות, אפילו שירותים. את כל אלו אני מפרקת ויוצרת מהם עולמות חדשים."

מתוך התערוכה.

ריבלין וויראנצ׳יק זיהו את ימי אסיפת הזבל באיורים שונים בעיר, יותר מזה, הם גם הצליחו למפות את האיזורים השונים בהתאם לאופי האשפה בהם. כן, מסתבר שבכל איזור בניו יורק, הסטייל של הפסולת משתנה. "במנהטן אנשים זורקים פחות דברים מעניינים, הדברים הגדולים יותר מגיעים מחנויות. בברוקלין באיזורים מסוימים זה ממש מכרה זהב. אנשים משפצים, מחדשים כל הזמן ומשליכים החוצה חפצים שרק לפני רגע עוד היו חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם, משליכים חפצים שהייתה להם היסטוריה, שימוש, חיבור להוויה הביתית ועכשיו ברחוב, הם משנים את הייעוד שלהם. הדבר הכי אקסטרים שעשינו ", היא מתארת, "היה לסחוב אמבטיה בסאבווי, אבל בניו יורק כנראה שזה המקום היחיד שזה עובר איכשהו. רואים אותך ואומרים טוב, עוד אחת."

ריבלין רצתה לעשות משהו אחר, ועם החומרים שהיא אוספת, היא מצליחה לעשות בדיוק את זה: "יש אמנות שמתעסקת בפנטזיה ויש כזו שעוסקת בעכשיוויות רגעית. זו האמנות שאני יותר מתחבר אליה. השוק הזה של לראות בתי שימוש וגזרי חיים של אנשים נזרקים לרחוב, עם כל האינטימיות וההיסטוריה שלהם ושל מי שזרק אותם, אני לא רואה בהם זבל, כי רק לפני רגע הם היו באינטימיות הבית. החפצים האלו מעניקים לי המון תוכן להשתמש בו. המתח הזה בין דברים שאפשר לזהות לדברים שהופכים להיות זרים זה מאוד מעניין."

לכאורה, מדובר בשני תחומים שונים, זה של ריבלין, שמסיימת בימים אלו את התואר השני בקולומביה באמנות פלסטית, חזותית וזה של בן זוגה איוון , אנימטור, אומן תקשורת חזותית, ומעצב דמויות. ובכל זאת, העבודה המשותפת הובילה למסקנה שבין הדמיון בעבודה שלו, למציאות בשלה, יש הרבה מכנה משותף, כזה שהביא אותם לעבוד ביחד, כזה שגם הוביל אותם להצלחה: "פרויקט האנימציה המשותף שלנו ״צללי לילה״ הוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם וזכה בפרסים ואף בפסלון צנוע. הסרט, היא מוסיפה, "נשכר ע״י אמאזון ומוקרן שם כחלק מספריית הפריים שלהם." לשניים פרויקטים נוספים, ביניהם הסרט הקצר ,״תפילה״, אשר הוקרן בפסטיבל היוקרתי אאוט-פסט בלוס אנג׳לס וניו-פסט שבניו יורק.

כעת, בתערוכה "אול קראמבלס", all crumbles, שתיפתח בסוף השבוע הזה, נוכל לראות את העבודה של ריבלין שבשיתוף עם איוואן יצרה עבודות מפתיעות שלהגדרתה, מציגות מתח בין חפצים. אולי במקום לחפש בזבל, בואו לגלות אותו מחדש בתערוכה בברוקלין.

הכניסה ללא תשלום והפרויקט של ריבלין יוצג עד ל-22 במאי.