בסקירה קלה על ההיסטוריה המקצועית של אסנהיים, אפשר לגלות הרבה. פרס סוקולוב על תחקיר של חיסון האנתרקס בצה"ל, פעמיים פרס פרימור של הרשות השנייה על תחקיר הלוביסטים ועל תחקיר המכון לרפואה משפטית, שני פרסים מפורום היוצרים הדוקומנטריים ופרסים מפסטיבל הסרטים בניו יורק. בימים אלו זכה גם לפלואושיפ בסטנפורד.

אני בטוחה שזו תוספת מרגשת לרזומה. מה אתה רוצה לספר עליה?

"קודם כל, זו תכנית שמאוד מאוד קשה להתקבל אליה והערכתי את הסיכויים כלא גבוהים, כי יש פשוט המון המון אנשים מאוד מוכשרים מכל העולם שמנסים להתקבל לתכנית הזאת. מקבלים רק 17 אנשים מכל העולם, שרק 7 מתוכם הם בינלאומיים, השאר אמריקאיים" .

אתה מכיר את שאר האנשים שהתקבלו?

"לא, רק היום קראתי עליהם וכל אחד נראה מדהים בתחומו ומעורר השראה וזה מדהים לקבל הזדמנות להיות עם אנשים שבאים מזימבבואה, מקניה, מפולין, מאנגליה, מונצואלה. אתה פוגש אנשים מכל העולם."

אתה הישראלי הראשון שנבחר, בעצם?

"הסתכלתי בעשר- עשרים שנה האחרונות ולא ראיתי שהיה ישראלי. מאוד מאוד שמחתי שהשנה יהיה, אני מקווה לייצג את העיתונאים הישראלים, לתרום מעצמי לתכנית וגם לקבל מהתכנית. תחשבי על אינטראקציה עם כל כך הרבה אנשים מעולים בתחומם, מעוררי השראה, מובילי דעת קהל, אנשים שהם ממש לידרים במקומות שמהם הם באו, ולהיות איתם באינטראקציה זה משהו שיכול להיות מדהים ויחד עם זאת לפתח פרויקט עיתונאי."

מה הכוונה פרויקט עיתונאי?

" אחד הדברים שהדליקו אותי בתכנית זה היכולת לשתף פעולה עם אנשים באינטראקציה והפריה הדדית, אינקובטור של רעיונות. מבחינתי זו מתנה. וגם לחשוף את האתגרים בעיתונאות הישראלית הפרויקט הוא חלק מהתכנית, כל אחד מהמועמדים הגיש בעצם איזשהו רעיון שיש לו שאותו הוא רוצה לפתח, בגלל שמדובר בסטנפורד בתכנית הספציפית הזו וזו הסיבה שהתעניינתי בה, מדובר ברעיון עם נגיעה טכנולוגית. התמודדות עם בעיה שעיתונאים יתמודדו איתה בעתיד. אני בחרתי להתמודד עם אינטואיציה עיתונאית, אני אנסה לפתח איזשהו כלי שיסייע לאינטואיציה עיתונאית, ידרג את הסיפורים שאיתם אנחנו רוצים להתעסק בצורה יותר מושכלת.."

אמת. אסנהיים

סוג של אלגוריתם בעצם?

"כן. אלגוריתם שייתן משקלים לנקודות שונות של מידע והכלי הזה יהיה data-driven, ועיבוד מידע יתן איזשהו ציון לטיפ עיתונאי שמכניסים למערכת ואז תוכל להיעזר כדי להחליט איך לדרג את המשימות שלך. גם עיתונאות תצטרך בעתיד להישען על טכנולוגיה, בינה מלאכותית. טכנולוגיה תוכל לגמרי לסייע בתחום ולפתח את המקצוע ואני בחרתי את הנישה של אינטואיציה עיתונאית כי הגעתי למצב בו אני מוצף בסיפורים, לא תמיד יש לי זמן לבדוק אותם או את הכלים וייתן כי האינטואיציה שלי תזייף אז אני מנסה לפתח כלי שיכול לסייע עם הבעיה. אנחנו גם אמורים ללמוד גם בסטנפורד את מה שאנחנו בוחרים, שנה שתהיה חלומית."

אז זה אומר שבאוגוסט הזה אתה עוזב לקליפורניה.

"כן. עם האישה וארבעת הבנים".

ואיך הם הגיבו, שמחו?

"כן. אבל הילד בן השנתיים והחמש עוד לא מודעים והגדולים מתייחסים לזה באופטימיות זהירה. הם מעולם לא היו בארה"ב לפני כן ואשתי מאוד שמחה על ההזדמנות. בסך הכל מדובר בהזדמנות לגור שנה בחו"ל, לצאת מסדר היום המאוד מלחיץ בארץ , לדבר שפה אחרת ולפגוש אנשים אחרים. זה מאתגר ומעניין."

הייתה אי פעם מחשבה של מעבר לחו"ל מעבר לפרויקט זמני?

"תראי, אני גרתי בחו"ל כשהייתי נער. את כל התיכון שלי עשיתי בגרמניה, למדתי בבית ספר אמריקאי, גרנו בשליחות ארבע שנים בגרמניה, אז הטעם של לחיות בחו"ל כבר למדתי ואהבתי. כשנוסעים לתכנית יוקרתית הזו, זה גם חלק מהעניין של לגור בחו"ל וזה גם יחד עם כל הקשיים. המעבר כולל אתגרי התאקלמות בעיקר עם המשפחה. אבל אנחנו מחכים לזה ממש. באופן עקרוני, מרכז החיים שלי פה. "

מה הכי היה חשוב לך להעביר על העיתונאות בישראל, לשאר נבחרי התכנית?

"את התנאים שבהם אנו עובדים בהם ולראות אם הם מתמודדים עם אותם אתגרים שלנו ואם כן אולי גם להציע את הפתרונות לאתגרים שלהם מצאנו כאלו וגם סתם לדבר על החיים עם מי שגר במציאות אחרת ועושה עיתונאות. יצא לי לשבת עם עיתונאי ספרדי לא מזמן בניו יורק, ורק השעה וחצי איתו בבית קפה בניו יורק נתנה לי כל כך הרבה רעיונות, שזה היה ממש כיף ויש לזה יתרונות. אני מקווה שבשנה הזו אני אצליח להרחיב את הגבולות שלי כעיתונאי, אני רוצה לחזור להיות עיתונאי, עיתונאות היא באמת בנשמת אפי, זו השליחות שלי בחיים ואני רוצה להיות עיתונאי יותר טוב ושהשנה הזו תהפוך אותי לעיתונאי יותר טוב ושאולי אסייע לאחרים להפוך לעיתונאים יותר טובים. כי המקצוע הזה חשוב לי . השנה הזו חשובה לי כעמרי אבל גם כעיתונאי."

מה בכל זאת החשש מהשנה הזו?

"זו יציאה לגמרי מאזור הנוחות. החיים שלי פה בישראל הם לגמרי נוחים גם כאזרח וגם כעיתונאי. אבל להיות באזור הנוחות כל הזמן הוא לא דבר טוב. אני חושש מזה שאני עוצר את העבודה שלי פה לשנה, את המסלול שאותו התחלתי מאז שחרורי מהצבא. אני מפלס את דרכי מאז בעולם העיתונאות, הגעתי לאיזושהי פוזיציה ועושה איזה קאט ולוקח את המשפחה שלי למקום חדש לגמרי עם אנשים שלא מכירים אותי ואני לא אותם. שאלתי את עצמי האם זה הזמן הנכון וכל פעם התשובה הייתה כן. היתרונות של השנה הזו גוברים על כל חשש. חוץ מזה, חשש זו לא תכנית עבודה."

עבדת על לא מעט תחקירים עד כה, יש איזה תחקיר שביחס לכמות ההשקעה שלך בו, הוא לא קיבל את האימפקט המצופה אחרי שהוא שודר? שגרם לך להתאכזב?

"תראי, הייתה פעם כתבה שכתבתי בעיתון העיר לפני 19 שנה, והכתבה הזו, תראי מה זה, נכתבה על מפעל פניציה בירוחם שרצו לסגור אותו. הלכתי ונברתי בארכיונים ודוחות חשבוניים בשנות ה60 וה70 ולבדוק את גלגולו של המפעל ולראות מה קורה, ועבדתי ביסודיות ואחרי הרבה פגישות בדימונה וירוחם וכתבתי כתבה רחבת יריעה ב"העיר" והכתבה נבלעה בין דפי העיתון. אני מספר לך את זה כי השבוע, תראי מה זה, אחרי עשרים שנה המפעל עלה שוב לכותרות בענייני הסגירה וההתנהלות הכלכלי שלו, ואנשים שאלו למה התעוררתם רק עכשיו ? ואני רציתי לצעוק, שכבר כתבתי על זה לפני כל כך הרבה זמן ב"העיר" וזה לא עניין אף אחד. יש כתבות שיש להם את התהליכים שהם צריכים לעבור. תראי, משך זמן העבודה הוא אף פעם לא אינדיקציה לגבי מידת ההשפעה. אתן לך דוגמה הכי טובה. שנה שעברה, עשיתי כתבה ב"עובדה", סרט על יחסיו של ראש השב"כ לשעבר וחבר הכנסת יעקב פרי עם השר אריה דרעי בשנות ה90, שבה נטען שפרי נחשד אז בהדלפת מידע בנוגע להאזנות בסתר של המשטרה לשר דרעי וגם לאחר מכן הוא נכשל בבדיקות פוליגרף כשנשאל על כך. והכתבה הזו לא עשתה שומדבר. אך בעקבות ההכחשות שלו אחרי הכתבה, נחת סיפור על שירותו הצבאי של פרי. על הסיפור הזה לא עבדתי הרבה ימים, כי הוא היה סיפור סגור. פרי לפי המסמכים שהיו לי לא שירת בצבא, הוא שיקר לגבי זה עשרות שנים. עבדתי על זה רק כמה ימים אמנם עם הרבה חשש ועם הרבה איומים משפטיים, אבל רק כמה ימים זה הביא למצב שחבר כנסת התפטר מתפקידו בעקבות תחקיר עיתונאי. אז הכתבה עצמה לא השפיעה אך היא הובילה למהלך שכן השפיע. אז תמיד יש מעין טרייד אוף שאתה לא יכול לצפות מראש. חלק מהעבודה הזו."

אתה ממש אוהב את מה שאתה עושה.

"מאוד. מאוד."

רואים. באיך שאתה מדבר. אז אתה עובד במה שתמיד חלמת. יש אנשים שאצלם חלומות הם רק אחרי שעות העבודה.

"האמת, זה ממש מעניין. אף פעם לא הטריד אותי כמה יהיה אפשר להתפרנס מזה. לא עשיתי את החשבונות האלו אף פעם. איזה גודל של בית יהיה לי אם אהיה עיתונאי או אם אהיה מתכנת באינטל. הייתה בזה רומנטיקה של שנות העשרים אבל גם האמנתי שאם אהיה ממש טוב במה שאני עושה אז אני גם אתפרנס טוב. ואני אצליח זה לא ההיה בטוח. כמובן שהיה בזה חשש".

עבודה עיתונאית שלמה. אילנה דיין, עובדה.

והמשפחה תמכה בזה?

"הורים שלי אף לא אמרו כלום נגד. ממש זרמתי אל תוך המקצוע. אבל האמת לפני כן, חלמתי להיות שחקן כדורגל. זה מקצוע קצר מועד אבל עם הרבה ריגוש. אבל הכישרון לא היה מספיק טוב אבל עדיין עשיתי את מה שאני אוהב בכל זאת. אני גאה בזה. אני חושב שלא הכסף זה מה שעושה את החיים שלך לטובים אלא מה שאתה עושה. וכמובן שאם אתה עושה אותו טוב, אז בא גם כסף".

אתה מעביר את המסרים האלו לילדים שלך כאבא?

"כן, אני תמיד אומר להם שיעשו את מה שהם אוהבים. זה החינוך שהם מקבלים. אני מאמין שפרנסה טובה נמדדת לפי הצרכים שאתה מכתיב לעצמך ודרך החיים שאתה בוחר".

מה התחקיר שאתה הכי גאה בו?

"יש הרבה כתבות שאני מסתכל עליהם היום ואני לא מאמין שהם יצאו בסופו של דבר, שהם שודרו. כמו התחקיר על שמעון קופר והסרט על שייטת וסיירת מטכ"ל, לא האמנתי ששני אנשים יבואו גלויים וחברים שלהם מוצללים ויספרו סיפור כזה מדהים וזה עבר את הצנזורה והייעוץ המשפטי ויגיע למסך וישודר. אני חושב שהסיפור שהוא הכי שלם ואני הכי גאה בו והעבודה העיתונאית היא הכי שלמה, תפורה, שאין שם אבן שלא נהפכה היא העבודה שעשיתי בשביל הספר שלי על פרשת צאלים, שהפך להיות פרק כפול ב"עובדה". זו באמת הייתה עבודה שהגדרתי בה מטרות מדויקות שאנשים ידברו בשמם ולא בשם מקורבים, שאני אשיג את כל המסמכים שיש בפרשה הזו. זו התוצאה שאני הכי גאה בה, שאני מרגיש שמבחינה עיתונאית לא היה אפשר לעשות עוד משהו כדי שהתוצאה תצא יותר טוב. וגם הייתי מאוד גאה בזה שיש לי ספר על המדף ואפשר היה לתרגם את זה לסרט גדול ב"עובדה". זה מבחינתי היה איזשהו רגע שיא".

אז כשאתה שומע את עצמך מדבר איתי עכשיו על רגע שיא שכזה, מה אתה חושב שהבחור הזה שסיים צבא וזה היה החלום שלו היה נפגש עם עמרי של עכשיו, בן ה44, הוא היה מרגיש שזה חלום שהתגשם?

"כן. חייב לומר שכן. אני חשבתי פעם שלהיות שדרן כדורגל באצטדיונים הגדולים בעולם זה החלום הכי גדול שלי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה פחות מה שאני רוצה לעשות. אני יותר נהנה כצופה מכדורגל. אבל, כן, זו הגשמה של חלום."

ואיך הרגשת כשמהספר השני שלך ("לתפוס רוצח") עשו בעצם הצגה שמוצגת על בימת הבימה? בטוחה שהוזמנת לפרמיירה.

"הייתי צריך לצבוט את עצמי במדרגות של הבימה. עליתי גם במדרגות שהדרך לאולם תהיה כמה שיותר ארוכה, שלא אבזבז את הזמן הזה בעלייה במעלית. הייתי גם בחזרות. הייתי שותף לתהליך. פגשתי את השחקנים. גילה אלמגור מסכימה לדבר איתי, זה נראה כמו מדע בדיוני."

זה עורר בך תאבון לכתוב הצגה שמבוססת לא על תחקיר אלא על בדיה?

"כן. ממש. בהחלט. גם באיזשהו שלב של ההצגה הייתי שותף לכתיבה שלה. אני חושב שזה לא היה מספיק טוב אבל זה לא משנה, בכל זאת התעורר בי החשק לכתוב עלילתי. תראי, זה גם יותר קל אתה פשוט יכול להמציא דברים, זה אני אומר צחוק. כמובן שצריך גם להישען על ידע שאתה לומד לא רק מתנסה בו. אבל זה משהו מדהים. כשאנשים משחקים על הבמה את מה שאתה כתבת זה בלתי נתפס, אנשים משננים טקסטים בצורה דרמטית שאתה כתבת בתאטרון. לא יכול לתאר לך את ההרגשה. אני יושב שם באולם ואני לא מאמין שזה קורה."

ומה עם לעבור לצד השני של הבמה? לשחק על הבמה?

"תראי, אני מרצה המון ואוהב את זה. זה נחמד. לא ברחתי אף פעם מלנסות דברים בתחום הזה. אני עושה את "ציפורי לילה" ברדיו וכתבתי ספר ועכשיו יש את ההצגה בתיאטרון, ואני בעיתונאות ומרצה, אז אם אני ארגיש שיש סיפור שהכי נכון יהיה לספר אותו דרך משחק ומישהו יחשוב שאני מספיק כישרוני כדי לעשות את זה, עד כה לא נמצא מישהו כזה בעולם, אז בכיף. אני לא פוסל את זה. החיים הם ממש לונה פארק מלא הפתעות ורוני קובן, חבר מאוד טוב שלי, הוא עושה את זה ב"איש חשוב מאוד" עם יהודה לוי אבל הוא בא מאסקולה כזו הוא למד בתלמה ילין. עבורי מחוזות התרבות במשך שנים ארוכות היו זרים לי. אני לא הולך להרבה הצגות תאטרון. אבל הבימה כן נתנה לי רעב לדבר הזה, זה עולם מופלא. יש לי חבר טוב בארה"ב, רון לשם, שעושה את זה בטלוויזיה. אלו עולמות מרתקים."

אגב רוני קובן, הוא אמר שהנשק שלו כעיתונאי זו האמפטיה שלו מה הנשק הסודי שלך?

"אין לי איזה כלי אחד שאני משתמש בו. ניסיון זה דבר שמאוד עוזר לי בשנים האחרונות. הבטחון, הלמידה מהטעויות, מה שאפשר לי להשתפר. הגישה שלי לאנשים. ראייה מעבר לשחור או לבן, אלא ספקטרום רחב יותר של התמונה. בגרות וניסיון זה מה שצברתי לאחרונה וממש מסייע לי. הרגשתי את זה החל מגיל 40. הרבה יותר מגיל 35. "

בראיונות שלך אמרת שאתה תמיד חותר להגיע לרגעים חשופים של המרואיין, מה שנקרא "רגעי אמת" וכשאתה עומד לשאול שאלה כזו אתה לרוב יודע כשהיא מגיעה, אתה קצת חושש לשאול אותה או שאתה שואל עם ביטחון?

"אני פשוט שואל פשוט כמו ילד סקרן שרוצה לדעת. הסקרנות הזו היא משהו שנולדתי איתו. קיבלתי אותו בירושה מאמא שלי. אני לא מפחד לשאול שאלות. אני הולך מעבר לקצה הרבה פעמים. וככה אני מנסח את השאלות. מתוך הסקרנות יש יותר תעוזה בשאילת השאלות ממש כמו ילד. "

"את רון ארד. חושב שלראיין אותו זה חלום."

יש משהו שיגרום לך לא לחצות גבול ולא לפרסם משהו?

"כן, ברור. אם אני ארגיש שזה עלול לפגוע בחיילי צה"ל, בטחון המדינה. גבולות שאתה מציב את עצמך והם משתנים בין עיתונאי לעיתונאי."

היה פעם משהו שעבדת והרגשת שיש איזו סכנה למשפחה שלך בעקבותיו?

"שאלה שאני נשאל לפעמים. והתשובה היא לא. מעולם לא היה עליי איום פיזי במהלך עבודתי. בסיפור של שמעון קופר, כשחיפשו במחסני הבית שלו מצאו קלטות שהוא תיעד אותי, הוא עקב אחרי באמצעות חוקרים פרטים, אבל אני לא הרגשתי את זה ולא היה ממש איום. לא קרה. היו רק איומים על תביעות דיבה. החשש הכי גדול האמת היה לא לפרסם אמת. חשש לשם שלי, לפרנסה שלי. זה גם דבר שיכול לפגוע באדם עליו מדובר בתחקיר. זה דבר שבאופן תמידי מטריד אותי. האיום הזה הוא האיום המדיר שינה, הוא איום לא פחות ממשי מאשר איום פיזי על החיים שלך. שתפרסם משהו לא נכון."

איך אתה חושב שאתה מצטייר בעיני קולגות שלך?

"הרבה יותר מעניין אותי לדעת איך אני מצטייר בעיני הקהל. לא יודע. אין לי הרבה חברים מתחום התקשורת. וגם ההשוואה שלי בתחום היא שלי מול עצמי. תמיד להוכיח לעצמי שאפשר עוד. אני בתחילת כל שנה כותב לי דף מטרות לשנה הקרובה. אבל גם לרוב הסקרנות היא שמובילה אותי אפילו לא הרצון להוכיח."

איך הבנים שלך? גאים?

"כן, אבל היו רוצים שאני אהיה יותר בבית וכשאני בבית שאני אציק להם פחות."

יש מישהו שמתחיל להראות התעניינות בכיוון?

"כן, האמת ממש עכשיו בטיול המשפחתי האחרון שעשינו, אז הבן השני שלי, יותם, אמר לי שהוא רוצה להיות עיתונאי כמוני כשהוא יהיה גדול. וזה מאוד מרגש."

זה שימח אותך?

"כן. בגלל שני דברים. שימח אותי שהוא יודע מה הוא רוצה לעשות ושהוא רואה בי מודל. שאלת אותי על עיתונאים אחרים, זה לא מעניין אותי. הילדים שלי זה מעניין אותי ואיך שאני מצטייר בעיניהם. וזה שהוא אמר את זה, זה היה מדהים."

וכאחד שרגיל להיות בצד החושף מה עם להיות בצד הנחשף? היית משתתף ב"אח הגדול"?

"לא. לא מעניין אותי. אני לא הסיפור. לשחק אני לא פוסל זו עוד דרך לספק סיפור. למרות ש"גולסטאר" היה אולי מעניין אותי כי זה היה מגשים לי חלום של להיות כדורגלן לכמה זמן. "

מה הדרך הכי מקורית שהגעת לסיפור?

"בשנתיים האחרונות היה לי סיפור גדול שבו איזה גוף תקשורתי שפנה אליי כדי לוודא שאני לא על סיפור מסוים וככה בעצם הגעתי לסיפור ועשיתי אותו."

בזמנים המשתנים של ימינו, כשכל אחד עם נייד ביד יכול לתעד אייטם, מה היית מציעה לעיתונאי מתחיל?

"נכון שבימנו, כל אחד יכול לעשות עבודה עיתונאית, אבל אנחנו העיתונאים במקצוע צריכים לתת ערך מוסף בדיוק, באימות, ובהצלבה- גם על חשבון מהירות הפרסום. אנחנו צריכים ליצור דיפרנציאציה מוחלטת בינינו לבין "עיתונאי הפייסבוק", בגלל כל נושא ה"פייק ניוז". צריכים לשמר אמינות בעיני קהל הצרכנים וזה על ידי עבודה עיתונאית מאומצת. שומדבר לא יחליף את עבודת הרגלים, איסוף המסמכים, ההקלטות והצלבת העובדות. אנחנו לא צריכים לרדוף אחרי גוזלי הסטטוסים ולהביא את הידיעות המהירות חסרות הביסוס, אלא להפך להיות עיתונאות אפילו אחראית יותר מלפני עידן הרשתות החברתיות כדי שימשיכו להאמין בנו. זה אתגר יותר גדול בימים אלו. היא מוקפת בחיילים מתחרים. אני גם חושב שאם אתה באמת רוצה להיות עיתונאי, ושהמקצוע יזכה לאמון, צריך להעמיק ולא להישאר במים הרדודים."

איך אתה חושב שהצופים תופסים אותך?

"אין לי מושג."

תראה, אני לא משתמשת באלגוריתמים של ניטורי שיח, אבל מכל מה שראיתי עליך יש מילה אחת, שקופצת לצד השם שלך הכי הרבה.

"מה?"

אמת.

"אז זו המחמאה הכי גדולה. הלוואי. גם אמת היא סובייקטיבית ובעיני המתבונן אבל אני מקווה שאני עושה את הכל בעבודה העיתונאית שלי כדי שאוכל שלושה דברים: אחד להוכיח אמת בבית משפט, שתיים להוכיח תום בבית משפט ושלוש ואולי הכי חשוב, שאוכל להסתכל על עצמי במראה יום אחרי שידור הכתבה וגם אחרי 20 שנה. אם אתה עומד בשלושת הדברים האלה אתה תהיה בסדר."