כמו לוויתנים שמתאבדים על החוף
לרגע, נראה היה שהבחירות החדשות מהוות הזדמנות עבור מפלגות השמאל, אך המלחמות הפנימיות והשינויים המפתיעים חושפים תמונה עגומה. ניתוח מיוחד
פיזור הכנסת וההליכה לבחירות חוזרות הייתה ועודנה הזדמנות לכל השחקנים למקצה שיפורים במועד ב', אך בעוד בימין מנסים לצמצם נזקים ולייצר רשימה מאוחדת של המפלגות הקטנות, נדמה כי השמאל עסוק בעיקר במלחמות פנימיות ובניסיונות עיקשים להישאר מתחת לאחוז החסימה.
בסמן השמאלי, מרצ, מתקיים מאבק בין יושבת ראש המפלגה תמר זנדברג ותומכיה ההולכים ומתמעטים לבין ניצן הורוביץ אשר עומד בראש המחנה השני. התקופה האחרונה לא היתה טובה עבור זנדברג, וזאת בלשון המעטה – המפלגה עברה בקושי את אחוז החסימה בבחירות האחרונות, התחושה היא שאין דרך ובנוסף על כל אלה בשבוע שעבר התפרסם תחקיר המקור שהראה כיצד היו חברות הכנסת של מרצ שותפות לתפירת תיק הטרדה מינית כנגד נמרוד ברנע, יועצו הפוליטי (לשעבר) של יריבה, חבר הכנסת אילן גלאון. יש דרישות להדיחה, ואולם לא נראה כי גם תוחלף זנברג, הדבר יסייע למרצ לגדול.
ואולם, נדמה כי את אור הזרקורים נוטלת אחותה הגדולה, מפלגת העבודה, אשר צועדת מדחי אל דחי וחבריה שוברים שיאים חדשים של עליבות. המפלגה שהקימה את המדינה, אך איבדה את עמוד השדרה האידיאולוגי שלה לא מצאה את דרך המלך עדיין והקרבות הפנימיים קורעים אותה מבפנים.
כזכור, לפני שנתיים וחצי כבש אבי גבאי, פוליטיקאי צעיר ואנונימי, את ראשות מפלגת העבודה. הוא ניצח בהתמודדות את עמיר פרץ, זקן חברי הכנסת. גבאי הגיע על תקן הבטחה גדולה, אך מהר מאד הראה כי הבטחה לחוד ותוצאות לחוד. נגמה כי גבאי דרך על כל מוקש אשר עמד בדרכו, לא השכיל לגבש סביבו את חברי הכנסת, רב עם ה"בייס" של השמאל כשיצא נגדו, ערך שינויים במנגנון ורוקן את תפקיד מזכ"ל המפלגה מתוכן וגם העובדה שלא היה חבר כנסת בזמן היבחרו לא סייעה לו, מאחר ואת האופוזיציה ייצג חבר הכנסת יצחק הרצוג (כיום יושב ראש הסוכנות היהודית), אדם זהב אשר בינו לבין אופוזיציה אין ולא היה כל קשר.
מאחר ומפלגת העבודה בראשות גבאי הלכה ואיבדה גובה בסקרים, הפכה המפלגה ללא אטרקטיבית בעיני מועמדים חדשים. ועדיין, לאחר הבחירות המקדימות של המפלגה, הצליחה העבודה להציג נבחרת מרשימה, גם אם צעירה ואנונימית בחלקה.
למפלגת העבודה ולמצבה היתה מניית יסוד בהקמת כחול-לבן. עוד לפני הקמת חוסן לישראל בחן בני גנץ כניסה למפלגת העבודה. הוא זנח את הרעיון כמו רבי וטובים לפניו, כי מדובר בקן צרעות המקפד את ראשי יושבי הראש שלו כעניין שבשגרה. לאור האמור, הקים גנץ את חוסן לישראל שהתמזגה עם יש עתיד של יאיר לפיד לכדי המפלגה החדשה כחול-לבן. מפלגת העבודה נדחקה לפינה והפכה ללא-רלוונטית.
למרות זאת, במהלך הקמפיין לא אמרו נואש במפלגת העבודה וניהלו קמפיין מצויין – חד, ענייני וממוקד; אולם הקמפיין היה על תקן מעט מדי ומאוחר מדי. לאחר שנים של מסרים מעומעמים והעדר עמוד שדרה באופוזיציה, הציבור הפנה למפלגה עורף והעדיף על פניה את כחול-לבן הרעננה והמבטיחה.
יעלון, לפיד וגנץ. בחירה מחדש
מפלגת העבודה התרסקה בבחירות וקיבלה את אמונם של כ-150,000 בוחרים בלבד. היתה בכך הבעת חוסר אמון של הבוחר ביכולתה של העבודה להיות אופוזיציה. גבאי עצמו לא מיהר לקחת את האחריות ולהתפטר, דבר אשר גרם להתמרמרות בעיקר מצד פעילים שבכלל עזבו את מפלגת העבודה ועברו לתמוך ביריביה. במקום להתמקד בייצור אופוזיציה, החלו בעבודה בחילופי האשמה ובזריקת אחריות.
כיום, עומדת המפלגה לפני שוקת שבורה – חובותיה של מפלגת העבודה גבוהים מאד וזאת לאור העובדה שבקמפיין הושקע כסף רב לפני צפי של 10-12 מנדטים, בעוד שבפועל הגיעו רק לשישה מנדטים, מה שחתך בחצי את הכסף שמפלגת העבודה מקבלת דרך חוק מימון מפלגות.
בשבוע שעבר הודיע אבי גבאי על פרישתו מתפקיד יושב ראש המפלגה. עסקניה אשר לא נחים לרגע מושכים לכיוונים שונים – כן פריימריס או לא פריימריס, כן בחירות במרכז המפלגה או לא בחירות במרכז המפלגה, מי יהיה הגוף הבוחר ואת מי הם יבחרו. הבחישות הבלתי פוסקות מיטיבות אולי עם מועמדים אך פוגעים במפלגה עצמה שכן הם ממאיסים אותה עוד יותר על הציבור. היום יותר מתמיד נדמית מפלגת העבודה לטיטאניק, לאחר שכבר פגעה בקרחון (!)
שלושה חברי כנסת הודיעו על מועמדותם לראשות מפלגת העבודה לקראת הבחירות – עמיר פרץ הותיק ואיציק שמולי וסתיו שפיר, כוכבי המחאה החברתית של 2010. מבלי להכנס למעלותיהם ולמגרעותיהם של כל אחד מהמועמדים, ניתן להעריף כי לא מאף אחד מהם תבוא הישועה למפלגת העבודה ולמחנה השמאל.
בימים בהם המילה שמאל הפכה למילת גנאי בישראל, נדמה כי רק דמות כריזמטית ופרובוקטיבית יכולה אולי לנער את מפלגת העבודה ולהחיותה שוב. מבלי שתעמיד בראשותה פיגורה אחרת, נראה כי גורלה של המפלגה שהקימה את המדינה נגזר ויש סיכוי מוחשי כי היא תעלם מן המפה הפוליטית.
אין ספק שאף פעם לא משעממם בישראל ושהפוליטיקה הישראלית לא מפסיקה לשבור שיאים, אך ניתן לקוות כי השיאים יתחילו להיות בעלי פן חיובי יותר מאשר כיום. נמשיך לעדכן במתרחש.
Kobi.cohen@gmail.com
לפיד ויעלון.
מומלצים
